פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רותם והטכנולוגיה

      היא בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי, והפעם היא מתמודדת עם המציאות המרה: עידן הווקמן חלף ועבר לו

      בשבוע שעבר, התפגר הווקמן שלי לאחר שמונה שנים של שירות נאמן.

      הוא לא מת במיטתו בשלווה. זו היתה גסיסה ארוכה ומייסרת. צל המוות ריחף מעלינו כשהלכנו יחדיו בפארק וסביבנו אצו להן נשים עם כלבלבים ואייפוד. "זה רק אופנה, אנחנו נשרוד את זה," אמרתי לו. אבל הוא גלגל לעומתי את גלגליו בעצב וגווע. זמרות סופרן הפכו לזמרי בס, שירי רוק הפכו לבלוז, מכות תופים הפכו לתקתוקי הגלגלים המסתובבים. ואז כלום. אבלה וחפויית ראש, הגעתי אל ידיד חשמלאי, שנתן מבט אחד במכשיר הפלסטיק (מתנת הצטרפות ל"ראש אחד", שנת 1999), ושאג בצחוק.

      "חמודה," אמר לבסוף, "אני לא בקטע של אספנות."

      "אתה יכול לתקן אותו, או לא?"

      "ווקמן?" בהה הידיד. "את רוצה להגיד לי שזה אמיתי? זה לא מהמוזיאון? הוא עובד באמת?!"

      "הוא לא עובד," הסברתי בחביבות. "אם הוא היה עובד לא הייתי צריכה אותך."

      "על קלטות?! איך לעזאזל את מקליטה אותן?"

      "אה, יש לי מכשיר משולב כזה," התלהבתי, כאילו היתה מערכת הסטריאו המיושנת שלי פסגת ההיי-טק. "שמים דיסק ומקליטים ממנו לקלטת-"

      "את לא נורמלית," אמר הידיד ודחף את הקופסה השחורה בקצה המברג שלו, כאילו חשש שתנשוך אותו, או תחשמל אותו, או תדביק אותו במחלת האנשים שנשארו בעבר מבחינה טכנולוגית. הוא לחץ באי רצון על מה שחשב למתג הפתיחה, וחיכה דקה לפני שהבין שהמכשיר נפתח ידנית. תוך כדי חיטוט בקרביו של הווקמן, שאל, "כמה שווה לך לתקן את הדבר הזה?"

      "מאתיים, נגיד?"

      חיוך עלה על פניו.

      חצי שעה מאוחר יותר גרר אותי ידידי אל חנות גאד'גטים מקומית, מלאה שולחנות ריקים מלבד פריט קטנטן במרכז כל אחד מהם - חללי, חסר משקל ונוצץ. בהיתי בחשדנות. מעולם לא בטחתי בדבר שהיה מספיק קטן כדי ללכת לאיבוד במלתעותיו של החתול.

      שעה מאוחר יותר, הרהורי חרטה החלו לעלות בידידי. "שוב. החוט עם הצד השטוח. אמרנו שהוא נקרא..."

      "סי.בי.יו?"

      "מספיק קרוב. תחברי למחשב מאחורה. לא לחשמל! לא! זה האוזניות!"

      המחשב כבה בקול ענות חלושה.

      עשרים דקות לאחר מכן, הצלחתי סוף סוף להכניס את החוט הנכון לשקע הנכון (הידיד החזיק לי את היד). בנקודה זו נתקלתי בהודעה משמחת ש"ביצועיו של המתקן יכולים להיות מהירים יותר". מסתבר שהמכשירים הפכו מתקדמים כל כך, שעוד לפני שמעבירים דרכם שיר אחד, הם מדווחים על חרדת ביצוע ומספקים לעצמם תירוצים.

      "עכשיו תראי איך מורידים שירים."

      "אני לא רוצה להוריד," הזכרתי לו. "אני רוצה להוסיף."

      נדמה היה שהוא קרוב לתלישת שערותיו. "אני הולך להביא הפוך," אמר. "פשוט תעתיקי מוזיקה. כמו בין תיקיות."

      כמו בין תיקיות? את זה ידעתי. כשחזר הידיד לאחר רבע שעה עם שתי כוסות קפה, הופתע לגלות שהצלחתי למלא את המכשיר במוזיקה. הוא הפעיל אותו כדי שנקשיב.

      "את רואה?" אמר בגאווה. "אמרתי לך שזה כל כך פשוט שאפילו את תסתדרי."

      "מצד שני, אני חייבת לשמוע את אותם שלושים שירים כל הזמן."

      "מה?" התפלא הידיד ומיהר לתלוש את המכשיר מעל אוזניי ולחברו למחשב. "שמת עליו קבצי וואב!" אמר בהשתאות.

      "ו...?"

      "הם תופסים המון מקום! איפה מצאת בכלל קבצים כאלו?" הוא גילה לחרדתו שבערך חצי מהמקום על הכונן הקשיח שלי נתפס על ידי אותם קבצים. במונחים של גיקים, מסתבר שאני מחללת קודש.

      שעתיים מאוחר יותר, צעדתי בפארק, מקשיבה לשירים להנאתי. אי שם בין נמיר לאצנית בורוד, דמם לפתע המכשיר. לחצתי ולחצתי, כיביתי והדלקתי, ושום דבר לא עזר. השקט היה מחריש אוזניים.

      בהיותי בעלת גישה בריאה לטכנולוגיה, חבטתי במכשיר בזעם עד שהואיל בטובו להתחיל להשמיע רעשים סטטיים משונים במקום מוזיקה. אם התאמצתי, יכולתי לדמות אותם לתקתוקים הגלגלים השחורים של הווקמן. ולמען האמת, זה מילא אותי אושר.

      "מה. לכל. הרוחות. עשית?" פניו הנפולים של ידידי כשחפן בידיו בזהירות את הנגן שלי, כמו חולה על מיטת העזרה הראשונה, הבהירו לי הכל. בדיעבד התברר שהחלפתי בין שני סוגי קבצים בלי להודיע לנגן, ולכן הוא הכריז על שביתה, שהיו כמה דרכים ("פשוטות מאוד!" אמר הידיד כשהחל לפרק את המכשיר לשלל רכיבים מניאטוריים) לפתור אותה, ואף לא אחת מהן עירבה חבטות עזות. תארו לעצמכם.

      סיכום הטכנופובית

      1. דרך ניסוי והרבה טעייה, גם הטכנופוב הכי גדול יכול לחבר כבל USB למחשב.

      2. נגני ה-MP4, יחסית לכל מה שנאמר כאן, הם הרבה יותר מסובכים. כשזה מוזיקה אפשר פשוט להעתיק. ברוב המקרים קבצי הוידאו ידרשו המרה לפורמט שהנגן תומך בו, מה שאומר התקנת תוכנה לא פשוטה על המחשב והעברת כל קובץ וידאו דרכה. לא ידידותי להפעלה, ריבוי המשימות והפעולות מקשה, והכי גרוע – התמונה בסופו של דבר קטנטנה ולא נעימה.

      3. והידיד מוסיף – רוב הנגנים מתקלקלים מהר יחסית, בדרך כלל תוך תקופת זמן של שנה עד מספר שנים. הם בנויים כך כיוון שיש כל שנה נגנים חדשים וטובים יותר בשוק, ולא שווה להשקיע בטוב ביותר. מצד שני, גם לא כדאי לקנות נגן ב-150 ¤, שעלול להתקלקל תוך זמן קצר.

      בסופו של דבר, ידידי היקר הצליח להשיב את הטקסט שעל צג המכשיר, אך לא את הקול. אבל כאמור, הרעשים הסטטיים הזכירו לי את ידידי האהוב הווקמן, וכדי לחזק את התחושה שרתי את השירים שעל הצג בקול בס צח. כמה טוב לגלות פעם אחת שהטכנולוגיה המודרנית ואני בכל זאת מסתדרים.

      חבל שהעוברים ושבים לא חלקו את אושרי.