God of War II

קרייטוס עצבני. זה לא כל כך מפתיע, הוא תמיד עצבני. הוא נולד עצבני בספרטההההה!, נלחם עצבני כל חייו, מת עצבני, חזר לחיים עצבני, ויושב עכשיו עצבני על ראש האולימפוס (מילולית). הוא פשוט טיפוס כזה, עצבני. מספרים על קרייטוס שפעם הוא הלך למכולת וגילה שנגמר החלב דל-שומן, אז הוא תלש את ליבו של המוכר, אכל אותו, שרף את הבניין והתחיל את מלחמת וייטנאם. הוא פשוט טיפוס כזה, עצבני. אז כשכמה מהאלים היוונים מורידים אותו שוב לדרגת בן-תמונה קטן, מושתן ועצבני, אפשר להבין שזה באמת, אבל באמת מביא לו את החרופה.

כאן אתם עם הגיימפאד נכנסים לתמונה, ותפקידכם לסייע לקרייטוס העצבני להשיג נקמה באלים. בדרך תנדדו לאורך ולרוחב העולם העתיק, תפגשו דמויות מעניינות מהמיתולוגיה היוונית ותהרגו אותן. פאן!

"God Of War" הראשון נחשב, בצדק, לאחת מיצירות המופת של הפלייסטיישן 2. זהו משחק הרפתקאות בגוף שלישי שעשה את הכל באופן מושלם. גיבור ראשי מגניב (ועצבני), סיפור טוב, מערכת קרבות נהדרת, וגרפיקה ועיצוב קולנועיים ומרהיבים. משחק ההמשך, כמו כל המשך טוב, ממשיך מאותה נקודה, לא נוגע במה שעבד היטב במשחק המקורי, ומוסיף שיכלולים ושיפורים. עצם העובדה שזהו המשך ל-GoW ושהוא לא מחרבש את המשחק המקורי, הופכת אותו למשחק חובה.

קרייטוס נלחם בעזרת להבים המחוברים לידיו בשרשראות, מה שמאפשר לו לכסח כמה אויבים בו-זמנית, וזה כשלעצמו מגניב בהחלט. אבל ב-GoWII כמעט אף פעם לא תפגשו אויבים פשוטים בקרב סטנדרטי: כמעט תמיד יש אלמנט נוסף שהופך את הקרב למעניין יותר - הגבלת זמן, או איזה בוס ענק שעומד ברקע ומשפיע על מהלך הקרב. הכל מבויים ומצולם באופן קולנועי לגמרי (המצלמה לא בידיים שלכם), מה שאומר שבניגוד למרבית המשחקים שיצאו אי פעם, אפילו לצפות באופן פסיבי במישהו שמשחק את המשחק יכול להיחשב לבידור טוב. הרמה הראשונה של המשחק, שבה קרייטוס הקטנטן מכסח את הצורה לפסל ענק, היא בקלות מרשימה יותר מרוב סצינות האקשן שנראו בקולנוע בשנים האחרונות.

ההישג המדהים ביותר של המשחק הוא טכני. קונסולת הפלייסטיישן 2 נושמת ממש ברגעים אלה את נשימותיה הדיגיטליות האחרונות, בעוד קונסולות הדור הבא הולכות ומשתלטות על השוק - ורק עכשיו, מגיע המשחק הזה ומראה שהקונסולה המזדקנת הזאת היא בעצם חזקה יותר מכפי שאי פעם ידענו. הגיימר הממוצע, כידוע, מבלה שנתיים וחצי מחייו כשהוא בוהה במסכים שעליהם המילה Loading, אבל GoWII יגרום לכם לתהות אם זה לא היה בזבוז אדיר של שנות חיים יקרות. אם משחק שנראה כל כך מדהים – אולי היפה ביותר שהפלייסטיישן 2 ראתה אי פעם – יכול לפעול מתחילתו ועד סופו בלי שמץ של מסך טעינה, למה לעזאזל אנחנו אמורים לסבול את ההמתנות האלה במשחק אחר כלשהו?

אם מחפשים, אפשר למצוא פגמים ב-GoWII, אבל הבעיות בו הן כאלה שנובעות מעצם טבעו של המשחק, ולהתלונן עליהם יהיה כמו להתלונן על כך שהוא עובד רק בפלייסטיישן ולא במחשב. למשל, זה משחק אלים באופן מוגזם, גרוטסקי, קיצוני ומיותר; אבל בשביל זה יש את הדירוג שעל העטיפה. מי שלא רוצה אלימות, שלא יקנה אותו. המשחק הוא גם לינארי לחלוטין. המסלול של קרייטוס מותווה מראש, ולכם לא ניתנת שום בחירה. יש אמנם חידות שצריך לפתור, אבל המשחק תמיד מחזיק לך את היד ומכוון אותך בדרך הנכונה, וכמעט בלתי אפשרי ללכת לאיבוד. אבל שוב, זה טבעם של משחקים כאלה, ומי שלא אוהב את זה, שילך לשחק GTA ויעזוב אותנו בשקט.

ובכל זאת, תלונה אחת: "God of War II", השני בטרילוגיה מתוכננת, סובל מתסמונת מטריקס, הידועה גם כתסמונת שודדי הקאריביים: עם צאת המשחק השני, ברור כבר שיהיה גם שלישי, שייצא לפלייסטיישן 3 אי שם בעתיד הלא רחוק. הסיפור של המשחק הוא לכל היותר חצי סיפור, והסוף נותן קצת הרגשה של רמאות, כאילו שיחקנו בהקדמה ארוכה לחלק השלישי שיגיע לפלייסטיישן 3 אי שם בעתיד הלא רחוק. זה היה יכול להיות משחק מושלם, אילו הוא רק היה מושלם.