פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטכנופובית - דור שלישי

      רותם ברוכין עם סלולרי דור שלישי? זה לא נשמע כמו רעיון טוב, ובצדק. עוד טעות היסטורית של הטכנופובית

      צלצול המקרנה נשמע מאי-שם, ואני פניתי מהמחשב בתיעוב בכיוונו הכללי של החלון, חושבת על אדם שבלי ספק חזר מהקבר כזומבי כדי להשמיע שיר כל כך ישן, ובצלילים כל כך מעוותים שהם נשמעו כמעט כמו צלצול של פלאפון –

      קפאתי לרגע, ואז צללתי אל המיטה בזעקות שבר והעפתי כריות ושמיכות לכל עבר. עוד שבע מקרנות זמזמו לפני שאיתרתי את המכשיר החדש שלי, בגודל עינב בערך. "הלו? הלו?" התנשפתי.

      "מה עם הכתבה שלי?" רעם עורך העיתון. "הדדליין שלך עבר אתמול!"
      "אה-"
      "את מפוטרת, שמעת?! את מפוטרת!"

      המקרנה, מסתבר, זה הצלצול של הבוס שלי, כדי שאדע לא לענות. אבוי.

      טלפונים סלולריים תמיד היו פיסת הטכנולוגיה הקטנה הזו שהייתי גאה ביכולתי להפעיל. אלא שמסתבר ש"להפעיל", אצל אנשים אחרים, זה יותר מאשר לדבר, לשלוח הודעות ולשחק סנייק. כשהאח הקטן לא מצא את הפלאפון שלו, הצעתי לו בתום לב את שלי, אחד מהנוקיה הראשונים שהיו בארץ, שמור היטב. "את עדיין מסתובבת עם הבטטה הזאת?" הוא שאל.

      "זה לא בטטה," נעלבתי בשם הפלאפון. "הוא אף פעם לא הולך לאיבוד, קל למצוא אותו בתיק, והוא מחזיק ניירות מעולה."

      שעתיים מאוחר יותר חזר הזאטוט כשהבעה אשמה במיוחד על פניו, ובידיו שברי פלסטיק שחורים.
      "מה עשית?" זעקתי.

      "החברים שלי חשבו שזה אחד מהמשחקי כוח האלו," הודה השיקוץ. "את יודעת, שצריך להישען ולעשות סלטה וליפול על רגל אחת..." הוא השתתק במהירות. "הוא לא היה טוב במיוחד בתור משחק כוח."

      לראשונה בחיי, חוויתי חוסר אונים של ניתוק מטכנולוגיה, ולא להיפך. ספר הטלפונים שלי נעלם. אחי ניסה להעביר לטלפון שלו את הסימס-קארד שלי (אמרתי לו שמשחקי מחשב לא יעזרו לנו כרגע, אבל הוא לא הקשיב), אבל גילה כמובן שהצעצוע החללי שלו ומשקולת הנייר שלי לא מתקשרים ביניהם, כמו כל טכנולוגיה חייזרית וארצית. נאלצתי להגיע למוקד השירות כדי להחליף את שברי הבטטה במשהו חדש. קיוויתי שהוא יהיה בגודל של עגבנייה, או אולי צנון, מקסימום. באמת שלא ציפיתי לעינב.

      הפלאפון צלצל בקולי קולות את נעימת הפתיחה של "באפי, קוטלת הערפדים", ואני ברחתי מהסרט כל עוד נפשי בי, לקול מחאות הקהל ופופקורן שנזרק על ראשי בעודי רצה החוצה (להשקיט את העינב עוד לא למדתי). "הלו? הלו?"

      "תגידי, לא הבטחת לי משהו?" נשמע קולה הערב של עורכת אחרת.
      "מה?"
      "כתבה!"
      "אה, אה-"
      "שלא תחשבי שלא הבנתי שאת מסננת אותי!"
      אבוי.

      "מה את רוצה שיהיה בנייד שלך?" שאלה הבחורה במוקד השירות.

      "כלום. רק לחייג ולנתק. והודעות טקסט." נזכרתי פתאום. "וסנייק."

      "אני יכולה לתת לך את הנייד הכי פשוט שלנו. יש בו שלושה ערוצי תוכן סלולרי, רדיו, MP3, מצלמה, דיסק-און-קי, איי.סי.קיו ומייל דרך אינטרנט אלחוטי."

      "אהה... לא תודה." חצי ממה שהיא אמרה לא הבנתי ממילא. "את לא יכולה פשוט לתקן את זה?" נופפתי בפניה בחלקים השבורים והמנופצים.

      אחי, שחש ככל הנראה אשמה, ניסה לעורר את התלהבותי מהמכשיר החדש. "תראי איזה יופי! תראי כמה פיצ'רים יש לו!"

      "אני לא רוצה פיצ'רים. אני רוצה את הבטטה שלי!"
      "די, תראי. זה ממש פשוט וכיף. אני אשים לך צלצול שונה לכל מי שמתקשר אלייך!"
      "נהדר. אפשר לבקש שכשאתה מתקשר יהיה שיר הטמבל?"

      בשתיים בלילה, כשהשעון המעורר הלך לאיבוד בבלגן של החדר, עשיתי ניסיון נואש להפעיל את השעון המעורר בפלאפון. אחרי שהתקשרתי בטעות לשלושה אנשים שהייתי חייבת להם כתבה, צילמתי את עצמי בטעות לוחצת על המקשים בייאוש ושלחתי בטעות את התמונה הזו לשלושים אנשים, שהתקשרו לצחוק עליי, התחברתי בטעות לצ'ט בחדר "גבר סוער מחפש דומה", ראיתי בטעות פרק שלם של טלנובלה סלולרית (מזל שזה קצר), הצלחתי סוף סוף לכוון את השעון.

      מה שלא הצלחתי לעשות היה לכבות אותו.

      "אני לא מצליחה לכבות את הפלאפון שלי!" זעקתי אל הטלפון (הקווי, תודה לאל) בעוד הצפצופים מחרישי האוזניים ברקע התגברו.
      "האורנג' שלך?"
      "כן, זה."
      "בסדר גמור. מה הבעיה?"
      "אני לוחצת על הפלאפון-"
      "האורנג'."
      "כן, אני לוחצת על המקשים ולא קורה כלום! הוא ממשיך לצפצף!" צווחתי.
      "כיבית את השעון המעורר?"
      "אני מנסה! אני לוחצת ולא קורה כלום!"
      "בדקת שהוא לא נעול?"
      "אין לי מנעול על שום ארון או מגירה בחדר!" צעקתי עליה.
      "גברת, בבקשה, תירגעי, אין שום צורך-"

      הטחתי את הטלפון ואת הפלאפון כאחד בכוח ברצפה. הצלצול הופסק. לרוע המזל, העינב נתגלה כעמיד הרבה יותר מהבטטה במפגני כוח.

      סיכום הטכנופובית

      1. יש מכשירי דור שלישי שיותר קל לתפעל ופחות קל לתפעל. באופן כללי, ככל שיש פחות פונקציות (טלויזיה ואינטרנט ו-MP3 ומצלמה ומכונה להכנת קפה), המכשיר קל יותר לתפעול.

      2. לא מוכרחים להוריד צלצולים מהאינטרנט. למעשה, לא מוכרחים בכלל לדעת את ההבדל בין בין רינגטון לפאנטון לקליפטון לטרוטון ולטרקטורון (לא מאמינים לי שכל המושגים האלו קיימים באמת? בדקו באתר של אורנג'). אם ממש לא בא לכם להתפדח כשכל העולם ישמע את הטלפון שלכם מצלצל בחוסר-מגניביות, שימו על רטט. ואז תספרו לי איך עושים את זה.

      3. והתמיכה של אורנג' מוסיפה: עד הפעם הבאה שהפלאפון שלכם משמש כמשחק-כוח, דעו לכם שאפשר לגבות מראש את פנקס הטלפונים שלכם, את הודעות הטקסט וכל דבר אחר שחשוב לכם על הסים-קארד.

      הלכתי בצר לי לחפש בכל רחבי תל אביב אחרי מכשיר מהסוג הישן. לא בטטה נפלאה כמו זו שהיתה לי – כבר ויתרתי על התקווה הזו. המכשיר הזה היה יחיד במינו. הייתי מוכנה להתפשר כעת על משהו בגודל של תות, או אפילו אגוז מלך. רק לא העינב הזה.
      אלא שאז הסתבר שמכשירים מהסוג הישן והאהוב לא קיימים עוד אצל אף אחד, לא בחברות, לא בבתי העסק וחנויות הטלפונייה, ואפילו לא באתרי יד שנייה. כמה נורא.

      זה היה מקרה בו נאלצתי להשלים עם הטכנולוגיה, לקבל אותה באהבה אל חיקי, ולהתמודד עם העולם הטכנולוגי האמיתי.

      אחרי שעה וחצי, עשיתי את זה סוף סוף. מצאתי את כפתור הכיבוי וניתקתי את המכשיר המתועב.

      חפשו אותי בבזק.