שנה בלי רפונזל

לכתוב בלוג זאת באמת לא חוכמה. למעשה, אם חושבים על זה, כמעט כל מי שיכול לכתוב בלוג - עושה זאת. בשנים האחרונות כל עניין הבלוגינג נכנס להילוך גבוה; אם פעם יכולנו לכמת את הבלוגים בעשרות או מאות - היום מדובר על עשרות אלפים, ואני מדבר כרגע רק על ישראל. גולשי האינטרנט מקדישים פרקי זמן הולכים וגדלים למטרות כתיבה ויצירה, כמו גם קריאה וכתיבת תגובות. כנראה שבכל התהליך הבלתי פוסק הזה של יצירת התוכן וצריכתו, אנחנו נוטים לשכוח את החשוב מכל - מאחורי המסך ובין המילים נמצא אדם. אדם עצמאי בעל הלך חשיבה משלו, אדם עם רגשות ותפיסת עולם שמאפיינת רק אותו.

יוזמות חדשות קמות כל הזמן כחלק מן ההיענות לצורך להשליט סדר בבלגן הבלוגוספרי המתהווה אל-מול עינינו. טיוטות, דיונים וכנסים העוסקים בניסוח של קודים אתיים ואמנות התנהגות צצים כפטריות אחרי הגשם. ולא שמדובר במשהו רע ומיותר, נהפוכו - מדובר ביוזמה ברוכה הנחוצה בעידן שבו המדיה החדשה הזאת כה נפוצה וכל-כך נגישה. עם זאת, על מנת שלקוד האתי הכי כולל יהיה איזשהו כוח, חובה עלינו לזכור כי אנחנו האנשים שבידם הברירה - לפגוע או ללטף, להיפגע או להקשות את הלב. אנחנו נמצאים באינטראקציה מתמדת עם אנשים כמונו - מדובר בהנחת עבודה בסיסית שצריכה לבוא לפני כל קוד אתי באשר הוא.

לפני שנה ו-3 ימים, ב-17 ביוני 2006, התאבדה בלוגרית בשם מירב קנר.

בבלוגוספירה הכירו אותה בעיקר תחת הכינוי "[[רפונזל]]". קנר כתבה בלוג אישי שבו תיעדה את תהפוכות חיה וטענה להתעללויות חוזרות ונשנות אליהן נחשפה בילדותה. סביר להניח כי מדובר בבלוגרית השערורייתית ביותר שידעה הבלוגוספירה הישראלית. כפי שהעידה על עצמה, הייתה קנר אישה חולה שסבלה מדיכאון קליני והפרעות טורדניות-כפייתיות ([[OCD]]). בפוסטים שלה האשימה רפונזל את משפחתה בהתעללות קשה אליה, כביכול, נחשפה בצעירותה. לדבריה ניסתה להתאבד מספר רב של פעמים ואף אושפזה לתקופה ארוכה בבית החולים "גהה". אור הזרקורים הופנה אל קנר בעקבות מודעות שתלתה ברחבי תל-אביב - מודעות שהכילו קישור לבלוג שלה. זה היה הטקסט:

"צונזר יועץ מס מתל אביב, נהג להכות בכל הזדמנות את בתו, מירב, עד שהייתה בת 18. הוא אהב בעיקר לתפוס אותה בשערותיה ולהטיח את ראשה בקיר שוב ושוב, כשהוא צועק: 'אני אכופף אותך, אני אשבור אותך, אני אלמד אותך לקבל מרות, אני אלמד אותך לנשק את הרגליים שלי'"

רפונזל השתמשה בבלוג שלה בתור במה שבאמצעותה יכלה לסגור חשבונות עם כל אותם האנשים שלטענתה פגעו בה - בפוסטים שלה היא לא היססה לכתוב דברים שהיו בגדר הוצאת דיבה. בנוסף לא פעם פרסמה קנר פרטים אישיים על אנשים שהיו איתה בקשר זה או אחר, ולטענתה פגעו בה. בעקבות אחד הפוסטים הללו החליט [[יריב חבוט]], הבעלים של ישרא-בלוג באותה העת, להסיר את הבלוג שלה מהאתר - וזאת לדבריו, במטרה שלא להיות חשוף לתביעה משפטית על הדברים שנכתבו בבלוג של רפונזל.

בסופו של דבר, ובעזרתו של [[חנן כהן]], עברה קנר לבלוג עצמאי תחת שם מתחם שרכשה ומערכת WordPress שהותקנה בעזרתו של כהן, שגם עזר לה בהעלאת הפוסטים בעת שנתקלה בקשיים טכניים.

בצהריי יום שבת, ה-17 ליוני 2006, קפצה מרב קנר, היא רפונזל, אל מותה מגג של בניין. בת 36 הייתה במותה, יהי זכרה ברוך. מבלי משים לב חלפה כבר שנה מאז האירוע הטרגי הזה. אם נערוך סקר בין הבלוגרים כיום, סבור אני כי מרביתם כלל לא ידעו במה מדובר, ואם כבר אז על מה כל המהומה. לטובת כל מי שמעוניין לקבל מידע מקיף וכרונולוגי של השתלשלות האירועים בימיה האחרונים לחיה של מירב קנר, ריכז הבלוגר "חרמון" קטעים שכתבה. בנוסף, מכיל הפוסט של חרמון מספר רב של קישורים שביחד נותנים את התמונה השלמה לגבי דמותה של רפונזל והיחסים ששררו בינה לבין שאר העולם - אם זה האמיתי ואם זה הוירטואלי, בבלוגוספירה.

מותה של קנר העלה לדיון דילמות מוסריות ומשפטיות רבות - החל בהגבלת חופש הביטוי, דרך הטיפול הקלוקל באלימות במשפחה וכלה באחריות האישית של כל אחד ואחד לנקיטת יוזמה למען מתן סעד לאנשים שעלולים להימצא בסיכון. מן האזכורים לדילמות הללו בולטים [[אורי קציר]] שכותב את הבלוג אפלטון וניגש לסוגיה מנקודת מבט אנושים ואנתרופולוגית. מנגד לקציר נמצא [[עו"ד חיים רביה]], מפעיל הפורטל המשפטי לאינטרנט, מחשבים וטכנולוגיות מידע. עו"ד רביה אמנם מסתמך על דבריו של קציר, אך עם זאת מנסה לגשת לסוגיה דווקא מנקודת המבט המשפטית. שני הפוסטים נכתבו אומנם בסמיכות ובהתייחסות להתאבדותה של רפונזל, אך מעיון בהם ניתן לראות כי מדובר בנושאים חשובים גם בממד היותר גלובלי, וכל הכתוב שם נכון גם כיום.

במהלך שהותה ופועלה בבלוגוספירה יצרה רפונזל קשרים עם אנשים רבים. חלק אהדו אותה והזדהו איתה וחלקם התנגדו להתנהלותה והטיחו בה ביקורת. ייתכן ומדובר בחוכמה לאחר מעשה אבל על אף שכל הכתובות היו על הקיר, איש לא טרח להבחין כי אכן מדובר באדם הזקוק לטיפול ותמיכה של אנשי מקצוע. מותה צריך לשמש לנו כדגל שחור, וזאת האחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו לפעול במטרה למנוע מדברים כאלה לקרות שוב. אין זה משנה בכלל אם אנחנו בלוגרים או סתם עוברי אורח קוראים את הכתוב בלוחות המודעות. בראש ובראשונה אנחנו בני אדם ויש לנו עסק יום-יומי עם בני אדם אחרים שנמצאים סביבנו.