יש גאווה מקוונת?

למשך כמה שעות בכל שנה מתאחדים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסים, לא-לובשים את מיטב מחלצותיהם ועולים לעיר הבירה או לעיר החטאים (או לשתיהן, בשנים טובות), כדי לצעוד כמה מטרים ולהודיע לעולם על נוכחותם. טרנסים מחופשים על משאיות, לסביות חשופות חזה, ריקודים, בגדים בשלל צבעי הקשת ואם לחרדים יש זמן, גם כמה קריאות גנאי וחמורים. ואז כולם מתפזרים והופכים שוב להיות פרטים, מיעוטים קטנים ונרדפים שמופלים לרעה על ידי המדינה ולא באמת מצפים שמשהו ישתנה בגלל רבע-מצעד.

אין בכך לומר שהפרטים האלו יושבים בשקט עד השנה הבאה. ברשת יש מאות ואולי אלפי גאים וגאות. הם נפגשים בפורומים ובאתרים, מדברים, זועמים, מעוררים דיונים, כותבים כתבות, מבקרים. אין פורטל בישראל היום שלא כולל שניים-שלושה פורומי גאווה. פורום לסביות ב"וואלה!" הוא קהילה קטנה בפני עצמה – לוח מודעות, מקום להכרויות, ומשתתפות בטווח גילאים רחב שדנות על כל נושא, מענייני המצעד לשאלה איך מענגים אישה כראוי, והן אף משתפות אחת את השנייה בחייהן – מתאונת דרכים קשה לחברה חדשה.

ב"נענע" מקדישים לגאווה אשכול שלם, הכולל גם פורום לצעירים, לדתיים, לתמיכה, לדתיות, להורים, להכרויות, ועוד. לא כל הפורומים פעילים באותה מידה, וחלקם מאכלסים את אותם משתמשים, אבל בכולם אפשר לחוש בסממנים של קהילה – אנשים מדברים, יוצרים, דנים מעבר למכנה המשותף שלהם, בבילויים, חברים, ילדים, איך יוצאים מהמינוס, ועוד.

ככל הנראה, קהילות גאות ופורומים גאים נמצאים בעיקר בבועה הקטנה הקרוייה גו-גיי, האתר הפופולרי בארץ לקהילת הגאווה, המשמש גם כסוג של פורטל ומגזין לענייני גאווה – חדשות, כתבות, בלוגים, סיפורים, מקומות בילוי, מגזין רפואה גאה, ועוד.

מגו-גיי ומהפורומים נראה שעולה תמונה של קהילה חיה, ערה ומשכילה, חברתית ותומכת. המציאות ברשת הרחבה יותר, לא נעים להגיד, קצת פחות צבעונית. למען האמת, גו-גיי הוא האתר היחיד שמראה פנים מקצועיות ואקטיביות כלפי חוץ. הלסביות, למשל, מתלוננת על היעדרו הממושך של ארגון "קל"ף", שהאתר שלו נרדם ולא קם כבר זמן רב מאוד. על האתר התל אביבי של אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסקסואלים, שאמור להיות ביתה הרשמית של קהילת הגאווה בארץ, אין הרבה מה להכביר במילים – פשוט אין שם מילים להכביר עליהם, רק כמה קישורים, פורומים שלא עובדים ולוח אירועים שאינו מתעדכן. למען הסדר הטוב, יש לציין שהאתר הראשי של אגודת להט"ב מעודכן יותר, אך גם בו מעט תוכן יחסית. ההנצחה של גיליונות "הזמן הורוד" העתיקים, ומדור התיירות השופע תמונות של גברים חבוקים על חופי תל אביב, הם הדברים העיקריים בהם יכול האתר להתגאות. במדור הבריאות החשוב מאין כמוהו שלוש כתבות בדיוק, וקהילה אין בכלל באתר הזה, אפילו לא פורום אחד לרפואה.

איגי, ארגון הנוער הגאה, נחשב לארגון הפעיל ביותר בארץ. יש לו סניפים רבים בכל רחבי הארץ, ולא מעט נשמעים קולות אנחה מפיהם של הבוגרים יותר, המתלוננים "למה לא היה כזה כשאני הייתי קטן?" (ואחרים שואלים למה אין אחד כזה עכשיו, בשבילם הבוגרים). האתר שלו אכן מייצג ארגון פעיל ומרובה מתנדבים, ובעיקר בעל רוח צעירה.

תנועת הביסקסואלים בישראל, שעד כמה שזה נראה היתה יוזמה חסרת אמצעים ולא מתוכננת מתחילתה, אבל בהחלט באה לתת ביטוי לאפלייה מסויימת בתוך קהילת הגאווה של ביסקסואלים, שנתפסים בעיני הומואים ולסביות כ"ילדים" ו"לא החליטו עדיין". האתר עומד סגור, בדיוק כמו התנועה.

בעוד להומואים יש מקומות בילוי רבים בארץ, לסביות עדיין מסתפקות במועדון וחצי וכמה ליינים של מסיבות, בית קפה קטן – וגם כל אלו, רק באיזור תל אביב. רבים הטוענים שהדבר נובע מהבדלי תרבות (באחד הפורומים, כשעלה הדיון, ניסחה בחורה בשם שרון את הכלל המייצג-חלקית הבא: "הומואים יוצאים כדי למצוא חבר ולהמשיך לצאת ולהשתולל, לסביות יוצאות כדי למצוא בחורה ולהישאר איתה בבית"). אך גם ברשת, ההכרויות הגאות דלות למדי. לסביות מתלוננות על קיומו של אתר הכרויות אחד בלבד, שי-דייט, ומביעות חוסר שביעות רצון מתמשך משירותיו. למה הן נשארות? מסתבר שאין אלטרנטיבות. האתר גובה דמי מנוי, מאפשר לזוגות לחפש לסבית לשלישייה, מבקש מהנרשמות להגדיר את גודל החזה שלהן, ובאופן כללי נראה, לדברי לסביות רבות, כאילו בנו אותו גברים סטרייטים כדי שיתאים לפנטסיות שלהם.

איפה קהילת הגאווה בארץ, המאות וההמונים שרוקדים ברחובות מדי שנה? למה רק פרטים ויוזמות פרטיות מצליחות ברשת? ייתכן ומדובר בהצהרה. קהילת הגאווה, במובן מסויים, פשוט מביעה את אנטי-הממסדיות שלה כמו גדולה. יו"רים של ארגונים מתלוננים לעיתים קרובות על פסיביות של הקהילה הגאה - חלק מנטישת אתרי הארגונים היה בוודאי מכוון - הבעת אי-אמון בארגונים שהיו אמורים כבר לדאוג לכך שתהיה אפשרות לחתונה אזרחית וזכויות הורים ובני זוג לגאים וגאות.

אבל האמת היא שהקהילה הגאה בארץ מייצגת פשוט את התופעה הרחבה. קל לצעוד בבגדים צבעוניים פעם בשנה, אפילו בירושלים. קשה להיאבק בממסד. אנשים בודדים עושים את המהפכה. הקהילה, מצידה, מעדיפה לשתות עוד קוקטייל במינרווה. לפחות עד הרב התורן שיפתח את הפה.