פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטכנופובית מורידה ביגון שאולה

      רותם שלנו ממשיכה לנסות להוריד מתוכנות שיתוף קבצים, והמצב לא משתפר. הפעם היא באימיול

      לאחר התקנה בת מספר דקות - שיפור ניכר מהשבוע שעבר - בהיתי בחשדנות מסויימת ביצור החייכן והתמים למראה, בעל הפרווה החומה, החוטם החביב והאוזניים שרמזו שאיזו פיה מ"חלום ליל קיץ" כישפה אותו בזה הרגע.

      למדתי שלא לסמוך על דברים שנראים ידידותיים וכיפיים וחביבים. הם בדרך כלל המסובכים ביותר להפעתה. זכורה לי שלפני שנים אינספור, כשרק חוברתי לרשת המידע הגדולה והמאיימת, התקנתי מין חיית מחמד ממוחשבת כזאת, נדמה לי שקראו להם אז סקרין-מייט. הייתי כל כך גאה בעצמי, אז בצעדיי הראשונים באינטרנט (עוד לא ידעתי כמה בורות, סולמות, חבלים, נחשים וסוסים טרויאנים יהיו בדרך). הרגשתי כמו פריקית מחשבים אמיתית, עם כבשה חמודה עטויה צמר לבן שהולכת לה לאורך המסך ועושה "מההה", ונופלת מחלונות פתוחים, ויוצאת וחוזרת מהצד השני, ולפעמים עוצרת ללחך קצת עשב. מה צריך יותר מזה?

      הכבשה אכן היתה מתוקה. עד לרגע בו החלטתי שנמאס וניסיתי למחוק אותה. אז הפכה הברייה הפועה הקטנה למפלצת הצמר מהיער השחור.

      זה היה נורא. בכל פעם שחשבתי שהנה, היא נמחקה, סגורה, נעלמה, בסל המחזור, היא חזרה להביט בי מאחוריי אחד החלונות הפתוחים, או נכנסה במפתיע מקצה המסך. לא משנה כמה הסרתי את התוכנה, היא תמיד היתה שם, בוהה בי ומלחכת עשב. גם כשכל התוכניות האחרות במחשב היו סגורות, היא איכשהו מצאה דרך להיפתח שוב. הייתי חולמת בלילה על כבשים בעלות עיני עגל, וכדי להירדם הייתי סופרת אריות, נמרים, פנתרים, דובים וכל שאר הטורפים, רודפים אחרי כבשים צמריריות.

      זה נגמר בכך שמחקתי בטעות את כל ההארד דיסק שלי, ודוד נדב היה צריך לעמול יום ולילה שלמים כדי לשחזר את מערכת ההפעלה. אך למרות שהמחשב הוקם על ברכיו מאפס, תמיד רודף אותי זכר אותה כבשה ממנה התקשיתי כל כך להיפטר. עד היום, בזמן סופות רעמים, נדמה לי שאני שומעת פעייה.

      החמור, כך חשבתי, היה בעל חזות חמודה וידידותית בדיוק כמו הכבשה ההיא. וזה היה סימן רע.

      "אבל הוא בכלל לא חמור," טענה ידידתי. "הוא פרד."

      "אני לא יודעת," אמרתי, בוחנת את החוטם ואת הפרווה החומה. "לי זה נראה כמו חמור".

      "פרד," התעקשה הנ"ל. "אי-מיול. מיול זה פרד."

      "אה-הא," אמרתי בחשדנות. "והוא יותר טוב מהקאסה?"

      "קאזה. כולם הסתדרו איתה חוץ ממך."

      "אה-הא."


      אי-מיול הוא ככל הנראה מקור טוב יותר להורדות, כי יש לו מאגר גדול של דברים שנחשבים נדירים. הוא מתחבר למשתמשים אחרים דרך רשת גלובלית עם שרתים משלו, וגם דרך רשת קאד הנפרדת. כמעט אין דבר שלא ניתן למצוא לו, כך הוכיחה לי ידידתי שמצאה עבורי, לתדהמתי, פרק מצוייר של ספיידרמן משנת 1969, ושאר הפתעות עתיקות יומין, יקרות ערך ונוטפות נוסטלגיה. מעולם לא התאהבתי בתוכנת מחשב לפני כן. הפרד (חמור?) היקר נראה היה כמו ידידי הטוב החדש. לרוע המזל, שכחתי את לקח הכבשה.

      זה התחיל כשנשארנו לבד. דברים מוזרים החלו לקרות. פתאום כל השרתים התנתקו ולא הצלחתי לחבר אותם מחדש. אחר כך צצו הודעות ממשתמשים שטענו ששלחתי להם וירוס. דברים שהתוכנה טענה שירדו לא נמצאו פתאום בתיקיית ההורדות, שהתמלאה קבצים מוזרים בעלי שם מלא אותיות ומספרים שלא נפתחו בשום תוכנה שהיא. ניסיתי לשחק עם האופציות, אבל זה לא עזר, ורק הרע את המצב - נדמה היה לי בשלב זה שאי-מיול מסובך אפילו יותר מקאזה. אף על פי שספיידרמן היקר כבר הגיע לתשעים אחוזים, החלטתי החלטה אמיצה לוותר על האושר הצפוי ולמחוק את התוכנה מהמחשב.

      תוך כדי לחיצה על ה- uninstall, נדמה היה לי שאני שומעת אי-אה של חמור.

      מסקנות הטכנופובית

      אי-מיול מתאים לאנשים שיודעים להבין בקלות איך דברים עובדים, להבין איך מתחברים לשרתים, מה ההבדל בין סוגי החיפוש ומה זה IRC.

      התוכנה עצמה די כבדה, מעיקה לעיתים על המחשב, ודורשת סבלנות רבה עד שדברים מתחילים לרדת. ככל שהיא פועלת יותר זמן, היא מורידה יותר.

      הדברים הנראים תמימים לעולם אינם כאלו באמת. לא כבשים, לא חמורים, ואפילו לא פרדים. בעיקר לא פרדים.

      אפילוג

      "תקשיבי", אמרתי, "לא הצלחתי להיפטר מהפרד."

      "לפחות את מכירה בעובדה שזה פרד," אמרה הידידה.

      "כן. אני לא חושבת שכל חיה אחרת היתה יכולה להיות כל כך עקשנית. חוץ מכבשה, אולי."

      "מה?"

      "לא חשוב. בואי לעזור לי."

      "את ילדה גדולה. את מסוגלת למחוק תוכנה מהמחשב שלך."

      "זו בדיוק הבעיה," אמרתי. "אני חושבת שמחקתי יותר מתוכנה אחת."

      "מה?"

      "אני חושבת שמחקתי את כולן, למען האמת."

      "מה?"

      "יש כאן חץ לבן כזה מהבהב, והמסך שחור, והוא כותב error, והוא אומר שלא נמצא הארד דיסק."

      "מה?!"

      בנקודה שבה ידידותיי מתחילות להישמע בעצמן כמו כבשים, אני מניחה, בדרך כלל, את הגבול. החץ הלבנבן הבהב כלפי, ויכולתי רק להתנחם בעובדה שהוא לא היה חמוד בכלל, ולכן, מטבעו של היגיון, לא מזיק ברובו.