רובו-דפרסיה

מיומנו של אופטימוס פריים, כפי שנתגלה בשלולית של נוזל בלמים לאחר נסיון התאבדות כושל.

"באת להעביר אותה טסט?" שאל הטכנאי חמור הסבר את הנהג שלי, ואני התחלתי להזיע שמן. אחרי הכל, אני כבר בן 23 – גיל בו רוב המכוניות יוצאות לפנסיה. אבל לא אני – בי מטפלים. ליין צעצועים חדש מדי כמה שנים, סדרת טלוויזיה פה ושם. אפילו סרט חדש קיבלתי בקיץ הזה, והוא מצליח די יפה בקופות, אפילו אם אף אחד עדיין לא מבין מאיפה לעזאזל מגיעה הקבינה שלי. אבל טיפול מסור לחוד, וטסט לחוד – ועכשיו אני רועד כמו מכונית מרוץ צעירה לפני הזינוק. והטכנאי הזה, הוא לא נראה נחמד. רציני כזה, עם בקר של פלייסטיישן 3 ביד. עכשיו אני מבין למה אף אחד מהרובוטים האחרים לא הסכים לספר לי על הטסט הזה, זה לא שלא קורה בו כלום – מה שקורה בו פשוט טראומטי מדי.

ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. פלייסטיישן 3 היא לא קונסולה חלשה, אחרי הכל. יכולה להציג אותי בכל הדרי. וההדר הזה רב הוא, במיוחד אחרי שאנשי חברת Traveller’s Tales קיבלו מיצרני הסרט החדש את המודלים הגרפיים שלי ושל הרובוטים אחרים. אפילו מגהטרון הועבר היטב, ועכשיו הוא יותר סקסי מאי פעם. אמרתי לו את זה אתמול בערב, והוא רץ להסתכל במראה. חזר בוכה, הכסיל, וטען שהוא שמן. נאלצתי לנחם אותו כל הלילה.

גם הקטע הזה של להפוך מרובוט למכונית קיבל שיפור מגניב. לא עוד חריקות ושינויי צורה מפוקסלים – הכל משומן, הכל עובר חלק, והזיכרון של תאונת "ההגה הרקטלי" מלפני כמה שנים כמעט נמוג מזיכרוני. אין מה להגיד, אני יפהפה עכשיו. אז למה הבוחן המעצבן הזה מחמיר סבר? על מה כבר יש לו להתלונן?

אוי לא, הוא מנסה לנהוג בי. למה הוא עושה את זה? אני דוגמן, לא מכונית עם צווארון כחול! והוא עוד מופתע כשהוא מבין שאי אפשר באמת לשלוט בי כמו במכונית רגילה. אידיוט. אני לא בנוי לזה, תהפוך אותי בחזרה לרובוט ותראה איך אני הולך – אז תהייה מרוצה. זו גם לא אשמתי הבלעדית, אתם יודעים, המצלמה שעוקבת אחרי הרבה יותר גרועה מהשליטה עצמה. היא נתקעת בדברים, ולא מסוגלת להציג נקודת מבט נורמלית כשאני נמצא באזור צפוף. הנה, הוא הופך אותי בחזרה לרובוט ככה צריך. רגע, מה קורה פה? הוא עדיין לא מרוצה! למזלי, יש לי אמצעי ריגול מתוחכמים, אז אני יכול לראות מה הוא כותב:

"כמו ברובוטים האחרים, גם פריים נוראי בכל הקשור לנהיגה. אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם האחרונה במכונית כל כך קשה לשליטה. זה לא שהשקרניקים שהופכים למטוס ומסוק הרבה יותר טובים, אבל הם לפחות טסו באוויר, אז אי אפשר היה להתנגש בדברים. וכשהוא הולך, זה פשוט לא נראה טוב. לא רק המצלמה מפריעה, גם התנועה עצמה מגושמת והרובוט נתקע בדברים אותם הוא צריך לעבור בקלות".

אוי ואבוי, הוא עדיין לא קלט את המסר. עכשיו הוא מנסה להפעיל את הפונקציות המלחמתיות שלי, ומחפש את הכפתורים ששולטים על תנועות הקרב וכלי הנשק. איזה מטומטם, זה לא שיש כל כך הרבה מהם – רק כפתור אחד ששולט על קרב המגע, ושני כפתורים לכלי הנשק. אז כן, זה קצת חוזר על עצמו, וכלי הנשק שלי לא מאוד מועילים, אבל ככה זה אצל כל החבר'ה – אנחנו מאוד פשוטים בקטע הזה, ולא מתאימים למי שאשכרה רוצה איזשהו אתגר בקרב.

בעצם דווקא יש בקרבות שלי אתגר. לפעמים אני פוגש רובוטריקים אחרים להם אי אפשר להרביץ סתם, ואז אני מרים משהו מהרצפה וזורק עליהם בשביל להפריע להתקפה. הבעיה היא שאני כבר זקן, אז לא תמיד אני מצליח להרים דברים, צריך להיות בדיוק מולם, וגם אז זה לא תמיד מצליח. אבל כאמור, זה שולי – אני דוגמן, לא לוחם.

נו באמת, מה זה הטסט המעאפן הזה?! עכשיו הוא שואל אותי מה אני מסוגל לעשות בחיי היום-יום. זה הרי ברור, כולנו עושים את אותו הדבר – הולכים מנקודה ירוקה אחת לאחרת, מתחילים משימה, מרביצים או הורסים משהו, עוברים לנקודה אחרת במסגרת הזמן שיש לנו ומרביצים עוד קצת. כן, זה הכל, כמעט ואין לנו דברים אחרים לעשות.

"ומה אתם עושים בשעות הפנאי, בין המשימות?" הוא שואל. סתם מסתובבים בעיר, מחפשים קוביות זוהרות. למה? ככה, כי זה מה יש לעשות, ואפשר לפתוח גם בונוסים אם נמצא מספיק קוביות. לא בונוסים מגניבים, סתם בונוסים, כאלה שאף אחד לא מסתכל עליהם. האם אנחנו משחקים ביחד? לא, מה פתאום, לא תכננו אותנו למשחקים של ריבוי-משתתפים.

טוב, זהו, שחרר אותי. צריך לראות מה הוא כתב, אבל בינתיים אכין את עצמי לגרוע ביותר. הנה, בוא נקרא:

"נמאס לי לבדוק את 'רובוטריקים: הסרט', פשוט נמאס. זו לא רק השליטה האיומה ברובוטים, המצלמה המעצבנת ומערכת הקרבות הכה-פשטנית, אלא גם, ובעיקר, עצם העובדה שהכל כאן חוזר על עצמו כל כך הרבה. המשימות לא מגוונות בכלל, ולא משנה אם תבחרו ברובוטריקים או בשקרניקים – הן תהיינה זהות, ואפילו קטעי המעבר היפים לא יכולים לשפר את ההרגשה אחרי שעושים עשר משימות שנראות ומרגישות אותו הדבר – לא משנה אם הן מתרחשות בעיר סואנת או במדבר שמלא באנשי צבא. לפחות כל העסק הזה קצר, 5-6 שעות, ואז אפשר ללכת הביתה לנוח. אבל בכל זאת, אני לא מאמין ש-Traveller’s Tales – חברה שהוציא כותרים גאוניים כמו Lego Star Wars, עשתה משחק נוראי כל כך, שכל פריים בו מריח כמו ניסיון לחלוב את המותג בלי באמת להשקיע כסף."

אלהים אדירים, אני שונא את הבוחן הזה. הייתי מפוצץ לו את הצורה, אבל הוא צודק. אני לא יוצלח, והבושה הזאת הורגת אותי. רק לפני שלוש שנים כיכבתי במשחק רובוטריקים שהיה טוב, ועכשיו שוב נפלתי במעגל הבינוניות, ואני פוחד שלא אצליח לצאת ממנו. אז אני משאיר את היומן הזה לכם, כדי שלא תחזרו על הטעויות שלי. להתראות, עולם אכזר.

שלכם, אופטי.