בלוגים שמוגים

כנראה שיש משהו באוויר של הקיץ שגורם לבלוגרים לגלות את פניהם האמיתיות, מרצונם או כתוצאה מכורח.

ראינו בעבר לא מעט מקרים בהם עיתונאים המתחילים לכתוב בלוג אנונימי אשר הופך, לאט לאט, לאחד הבלוגים הפופולאריים ביותר בתחום בו הוא עוסק. לפני קצת יותר משנה הייתה זאת [[דבורית שרגל]], שחשפה עצמה כמפעילת הבלוג ולווט אנדרגראונד, אשר הסעיר את הברנז'ה הישראלית במשך קרוב לחצי שנה. כמו כן, לא מזמן התגלה כי מאחורי האותיות ROSKמסתתרים [[רביב שכטר]] ו[[עודד קרמר]], שהחליטו לחשוף את עצמם בתור מפעילי הבלוג "עומדים בשער" - אשר "וילווט" במשך ארבע חודשים את עיתונות הספורט הישראלית.

שלושה ימים אחריהם, ב-5 באוגוסט, נחשפה זהותו של [[סטיב ג'ובס המזויף]] – בלוג פיקטיבי שתיאר כביכול את הגיגי המנכ"ל של אפל. מאחורי הבלוג עומד [[דניאל ליונס]], סופר ועורך במגזין Forbes שנחשף ע"י בריאן סטון - כתב הטכנולוגיה של עיתון הניו-יורק טיימס. ליונס לא ממש הפסיד מהחשיפה הזאת – הבלוג שלו ימשיך להיות באוויר, אך יפעל תחת המטרייה של פורבס.

בבלוגיה של תפוז קיימת מזה זמן מה האפשרות להרוויח כסף מכתיבת בלוג. המודל בנוי בצורה כזאת שהבלוגרים מתוגמלים בסדר גודל של כ-8 שקלים עבור כל 1000 כניסות ייחודיות לבלוג שלהם. לא מדובר בסכום שיכול לגרום לבלוגר לעזוב את העבודה שלו ולהעביר את זמנו בכתיבה בלבד, אך זהו בהחלט סכום מוחשי שהבלוגרים של תפוז יכולים לקבל לכיסם הפרטי רק בשל הפופולאריות של הבלוג שלהם.

שתי גולשות בתפוז, אשר מתנדבות למען האימוץ של כלבים נטושים ועזובים, החליטו גם הן לפתוח בלוג. הבלוג מצהיר בגלוי כי המטרה העיקרית לקיומו היא איסוף כספים לצורך מימון פנסיון יומי לכלבים עד שימצא להם בית חם ואיום ההרדמה יוסר מעל ראשם. ההחלטה לפתוח את הבלוג דווקא בבלוגיה של תפוז נבעה ממודל התגמול של הבלוגרים, כאשר הכוונה היא לעשות שימוש בכסף לצורך הצלת הכלבים בעמותות הדרום.

הפוסט הראשון מצהיר על כוונת הבלוג ויוצא בקריאה להפיץ ולקשר אליו במטרה למשוך קהל רב ככל האפשר. בנוסף לקריאות לפרסום, ודוחות מצב יומיים על התקדמות היוזמה, מתפרסמות בבלוג מודעות על כלבים שממתינים לאימוץ. התמונות משקפות את התקווה שלכל הכלבים הללו ימצא בית חם ואוהב שיציל אותם ממוות ודאי או מחוסר וודאות בנוגע לגורלם.

נכון לרגע זה, מורה מונה הכניסות בתחתית הבלוג על למעלה מ-13 אלף מבקרים. מדובר במספר גבוהה ביותר בהתחשב בעובדה שהבלוג קיים במשך פחות משבוע. עם זאת, לא ברור אם מדובר במספר של כניסות כללי או במספר כתובות ה-IP שנרשמו כנכנסות לבלוג, שכן המפעילות מדווחות על סכום שאינו מסתדר עם החישוב עליו הצהירו בתפוז אנשים.

אחת הדברות העיקריות של מקצוע העיתונות היא ההגנה על המקורות, ומניעת חשיפתם. הבעיה היא שמרבית החוקים המגדירים את חופש העיתונות וחופש הביטוי נוסחו עוד לפני שהאינטרנט פרצה לתודעה הלאומית והבינלאומית. זאת עוד מבלי להזכיר את העובדה שבלוגים בכלל לא היו בתכנון באותה תקופה, ואיש לא יכול היה לנבא את הופעתם, כמו גם את עליית כוחם. הדבר אומנם לא נפוץ במידה רחבה בישראל, אבל בארצות הברית ומספר מדינות נוספות (ביניהן רוסיה) מהווים הבלוגרים כוח עיתונאי שלא רק מדווח, מפרשן ומהגג, אלא מייצר את החדשות באופן עצמאי ובלתי תלוי.

עם זאת, להבדיל מן העיתונאים הרשמיים, עד היום לא נהנו הבלוגרים בארצות הברית מחסיון על המקורות שלהם בעת הדיווח על נושא זה או אחר. לפני שבוע ימים, בראשון לאוגוסט, הצביעה וועדת הקונגרס על מתן הגנה משפטית לבלוגרים אשר מקבלים הכנסות מן הכתיבה בבלוג שלהם. משמעות ההחלטה היא שבלוגר אשר מתפנרס ולו במידה מועטה מן הכתיבה בבלוג שלו יקבל ברוב המקרים את אותו היחס שמקבל עיתונאי מן התקשורת הממוסדת.

הרעיון כמובן לא נולד יש מאין, והדיון סביבו מתקיים כבר במשך מספר חודשים. כך, בחודש מאי השנה, תהה [[אפי פוקס]] האם במידה והחוק אכן יעבור, השוואת התנאים תישאר רק בתחום הזכויות של הבלוגרים. או שמא יאלצו הבלוגרים לאמץ לעצמם חלק מן החובות שחלות על העיתונאים.

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על טוקבקים, לטוב ולרע. הדבר הכי חמור שיש לי לומר עליהם הוא שהם הוציאו ללעג את תרבות הדיון באינטרנט. תגובות מהסוג של "ל-תגובה 46 – אתה חמור! (ל"ת)” לא משקפות אינטליגנציה רבה, שלא לדבר על תרבות דיון מפותחת. דווקא בתור ניגוד בריא להתנהלות המאפיינת הזאת אפשר לראות בחיוב את הדיון הבלוגוספירי העוסק במה שנקרא "תופעת ההשתמטות מצה"ל". אף על-פי שיש גם בלוגרים כמו [[מקס הזועם]] שטוענים שאין חיה כזאת.

במהלך הימים האחרונים יצא לי לעקוב אחרי הדיון שהתפתח בין בלוגרית בשם יונית המכנה את עצמה [[כוסית עם אובססיות שואה]] לבין אורי קציר, בעל הבלוג [[אפלטון]]. הכל התחיל בפוסט של יונית, והמשיך משם לפוסט אצל קציר ואז שוב אצל יונית וכך הלאה. לא מדובר בחילופי מהלומות מילוליות כפי שניתן לראות בטוקבקים שעסקו באותו הנושא, אלא בניסיון להעביר את הדעה ואת השקפת העולם שעומדת מאחורי הבלוגר בעת כתיבת דבריו.