פילים ניידים

כרטיסי הזיכרון של ימינו הם פלא טכנולוגי אמיתי. כרטיס בגודל של 11X15 מ"מ יכול להכיל את אותה כמות מידע שיש בתקליטור DVD, והנפח גדל כל הזמן. ברור לכל שבהמשך הדרך נראה כרטיסונים כאלה בנפח של 8 גיגה, ולאחר מכן 16, 32 וכו' ללא מגבלה נראית לעין. יכול להיות גם שההתקדמות מכרטיסי SD הענקיים בגודל של 23*32 מ"מ, דרך המיני SD ועד המיקרו SD של ימינו לא מספיקה ובסוף נצטרך פינצטה וזכוכית מגדלת כדי להיות מסוגלים להרים כאלה כרטיסים. מה שבטוח, קצת קשה לעקוב אחרי כל הטכנולוגיות הללו, ומי בדיוק תואם למי. הנה המדריך שלנו לסוגי הכרטיסים.

קודם כל, חשוב לדעת שהכרטיסים השונים מתחלקים למשפחות, והמשמעות העיקרית היא בכך שיצרנים נוטים לדבוק במשפחה מסוימת. לדוגמא, מצלמות דיגיטליות של אולימפוס משתמשים בזיכרונות ממשפחת XD. כמו כן, יש לעיתים קרובות תאימות מלאה או חלקית בין סוגים שונים מאותה משפחה, ולכן ניתן להשיג, למשל, מתאם מ – MicroSD ל – SD רגיל. המשפחות הן SD, MMC, Compact Flash, Memory Stick, XD ו – Smart Media. באופן עקרוני, בתור צרכנים, יכולת הבחירה שלכם מצומצמת למדי. יש להניח שמה שינחה אתכם בבחירת מוצר טכנולוגיה הוא לא חריץ הזיכרון שיש בו, אלא תכונות אחרות, משמעותיות יותר, ואז תשתמשו פשוט בסוג הזיכרון שהמכשיר מסוגל לקבל, או בני משפחתו.

משפחת SD (Secure Digital), הם הזיכרון הנפוץ ביותר בעולם, ובו נעשה שימוש ברוב המוצרים הדיגיטליים של ימינו. משפחה זו כוללת 3 סוגים, פלוס עוד כמה וריאציות. כרטיסי הזיכרון המקוריים מסוג זה הגיעו לשוק בשנת 2000, והחלו בגדלים של 32 מגה, כאשר כיום ניתן למצוא אותם בנפחים של עד 4 גיגה-בייט. כרטיסים אלה תוכננו לנפחים קטנים, ולכן בהמשך הדרך פותח תקן משופר בשם SDHC, כאשר ה – HC הוא קיצור של High Capacity – קיבולת גבוהה. תקן זה מכונה לפעמים גם SD 2.0, והוא מתוכנן לנפחים של 2 גיגה ומעלה, כאשר באופן תיאורתי, הוא אמור לתמוך בנפחים של עד 2 טרה-בייט (2048 גיגה). קיימים בשוק גם כרטיסים מסוג SD "רגיל" בנפח של 2 ו – 4 גיגה, אך אלו אינם תואמים לחלוטין לתקן, ולכן עשויים לגרום לבעיות. כרטיסים מסוג SD נפוצים בכמעט כל מצלמה דיגיטלית בשוק, מלבד אלה של סוני ואולמיפוס, וכמה דגמים של פוג'י.

בשנת 2003 הוצגו כרטיסים בתקן חדש בשם MiniSD, שמבוסס על אותה טכנולוגיה, רק בגודל קטן יותר. כרטיסי MiniSD הם בגודל של 20*21.5 מ"מ בלבד – כמחצית הגודל של SD. המטרה של כרטיסים אלה היא לשמש בטלפונים סלולריים, הסובלים ממחסור במקום עבור כרטיסי ההרחבה. תת-תקן של המיני הוא MiniSDHC, גרסה באותו גודל אך בנפח גבוה. כיום, גם כרטיסים אלה קיימים בנפח של עד 4 גיגה, ורוב הסלולריים של נוקיה, כגון ה – N73, למשל, משתמשים בהם.

הבן הצעיר ביותר במשפחה הוא ה – MicroSD ואחיו בעל הנפח הגבוה MicroSDHC. כרטיסים אלה הם בגודל פיזי שהנו כמחצית מזה של MiniSD, אך למרות זאת נפחיהם מגיעים כיום ל – 6 גיגה, כאשר כבר השנה אנו צפויים לראות כרטיסים כאלה בנפח של 8 גיגה. כרטיסים אלה, אגב, נקראו בשם TransFlash בעבר, אך שמם הנוכחי הוא MicroSD. כרטיסים מסוג זה ניתן למצוא בטלפונים סלולריים של סמסונג, מוטורולה, נוקיה, סוני-אריקסון ואחרים. גם עבור כרטיס מסוג זה וגם עבור MiniSD ניתן לקבל מתאם המאפשר להשתמש בהם בחריץ SD רגיל, כמו זה שיש במחשבים רבים. למעשה, כרטיסים רבים נמכרים ביחד עם המתאם.

המשפחה השנייה הנפוצה ביותר היא Memory Stick של סוני. זיכרון מסוג זה היה בין הראשונים בשוק, כבר בשנת 1998, אך עד היום הוא בשימוש כמעט אקסקלוסיבית במוצרים של סוני עצמה. הגרסה הראשונית של הכרטיס תמכה בנפחים של עד 128 מגה, והוחלפה לאחר כמה שנים בגרסת PRO, שיכלה לסבול עד 4 גיגה. למרות שדרוג הנפח, הממורי סטיק היה גדול, יחסית (פיזית) ולכן פיתחה סוני את ה – Memory Stick Duo, שהיה מקביל, פחות-או-יותר לגודל של כרטיסי SD. גם בגרסת ה – DUO יש שני וראציות – רגילה ו – PRO, כאשר הגרסה הרגילה מוגבלת ל – 128 מגה, וגרסת Pro מגיעה ל – 4 גיגה. לפני כשנה הוציאה סוני לשוק גרסה חדשה עוד יותר של הזיכרון שלה, בשם Memory Stick Micro (המכונה גם M2) שגודלו זעיר – 15X12.5 מ"מ, כמעט קטן כמו ה-SD מיקרו.

כרטיסי הזיכרון מסוג XD הם מוצר חדש, יחסית, ונמצאים בשוק רק מ – 2002. כרטיסים אלה ייחודיים בגודלם – 20X25 מ"מ בלבד. כיום, גודל זה אינו מרשים לעומת ה – MicroSD, אך כשיצאו ה-XD לשוק, זה היה בהחלט יוצא דופן. כרטיסי XD קיימים בשלושה סוגים: המקורי, גרסה M, וגרסה H. הגרסה המקורית הייתה מוגבלת ל – 512 מגה בייט, ועל כך התגברה גרסה M שהייתה גם מהירה יותר, אך לא מספיק. גרסה H שיצאה לשוק ביחד עם M מציעה מהירות יותר גבוהה, אך גם היא מוגבלת ל – 8 גיגה. בסופו של דבר, המגבלה העיקרית של הכרטיסים הללו היא הנפח שלהם, ולכן בעתיד הלא רחוק יצטרכו אולימפוס ופוג'י למצוא לזה פתרון, אך כיום, כאשר רוב האנשים מסתפקים בכרטיסים של 1 או 2 גיגה, המצב סביר.

כרטיסי זיכרון ממשפחת MMC הם בין הותיקים ביותר, אך לאחרונה הם במגמת העלמות עקב השתלטותם של כרטיסי SD על השוק. מבחינה טכנולוגית, כרטיסים אלה דומים מאוד לכרטיסי SD, ואף ניתנים לשימוש ברוב המכשירים המתוכננים ל – SD, אך בדרך כלל לא ההיפך, מכיוון שכרטיסי SD עבים יותר. מאותה הסיבה שפותחו כרטיסי MiniSD ו – MicroSD, פותחו גם כרטיסי RS-MMC הקטנים יותר, ולאחר מכן גם גרסת MMCmicro שגודלה דומה לזה של MicroSD, אם כי השניים אינם תואמים אחד לרעהו פיזית. ההבדל העיקרי בין MMC לבין SD הוא בכך שכרטיסי SD כוללים מנגנון הצפנה שנועד לאפשר אחסון חומר מוגן עליהם, אך עד כה, נעשה מעט מאוד שימוש בתכונה זו. החיסרון המשמעותי יותר של כרטיסי MMC הוא קצב העברת המידע האיטי שלהם, המונע מהם לשמש ליישומים כבדים כמו צילום וידאו או צילום מהיר בהפרדה גבוהה. וריאציות של כרטיסי MMC הם MMCmobile ו – MMCplus, אך הן נדירות, יחסית, ולכן לא נעמיק בהן.

למרות שפורמטים ותיקים אלה כמעט יצאו מהשוק לגמרי, שווה להזכיר את אבות אבותינו, הם כרטיסי Smart Media וכרטיסי Compact Flash. פורמטים אלה, שיצאו לשוק בשנים 1995 ו – 1994, בהתאמה, היו למעשה היישומים הראשונים של זיכרון Flash אמין וטוב, ויש עד היום מכשירים המבוססים על תקנים אלה, אם כי אלו הולכים ונעלמים, כאמור. כרטיסי Smart Media היו מאוד פופולאריים בתקופתם, מכיוון שאז הם היו קטנים משמעותית מכרטיסי קומפקט פלאש המתחרים, אך עם השנים הפיתוח נזנח והכרטיסים הללו "נתקעו" בנפח מקסימלי של 128 מגה, שהוא לא שימושי במיוחד כיום. המתחרה, לעומת זאת, עדיין חי וקיים. כרטיסי קומפקט פלאש הם גדולים יותר, ועקב גודלם מאפשרים גמישות גבוהה יותר בנפח. גם כיום ניתן להשיג כרטיסים כאלה בנפחים של עד 64 גיגה, שעשויים להיות משמעותיים מאוד עבור צילום וידאו או צילום-אירועים מקצועי. ייחוד מעניין של הקומפקט פלאש הוא המיקרו דרייב, שהוא כונן קשיח זעיר בגודל ופורמט של כרטיס קומפקט פלאש. כוננים אלה מגיעים לנפחים של עד 8 גיגה-בייט נכון להיום (20 גיגה בייט צפויים להגיע בקרוב) והם בהחלט מוצר מעניין. נגן המוסיקה iPod Mini של אפל, למשל, השתמש בכונן כזה לאחסנת המוסיקה.