בלוגים שמוגים

לא פעם ולא פעמיים העליתי את הטענה שהחלק העיקרי של כל בלוג הוא התגובות שנכתבות לקטעים המתפרסמים בו. מנקודת המבט שלי, המגיבים הרציניים - להבדיל מן הטוקבקיסטים (או המטקבקים?) הסטריאוטיפיים - מעוררים דיון סביב התוכן המתפרסם ומגיבים לא רק כדי להשמיע קולם ולהטביע את חותמם. ברוב המקרים, המגיב גם יחזור בשלב מאוחר יותר לבלוג, על מנת לראות את ההתייחסות לה זכתה התגובה שלו, ולבודק אם היא עוררה המשך דיון בנושא הפוסט או בנושא אחר לגמרי. במרבית המקרים, התכונות של המגיבים שומרות את נושא הדיון בתוך הנישה של הבלוג והפוסט, או לכל היותר מרחיבים את הדיון לתחומים המשיקים באופן ישיר או עקיף לנושא הראשוני.

הניסיון לנבא את העתיד סחף את דמיון ההמונים במשך אלפי שנים. מבחינה היסטורית, אנשים חששו יותר מאלה שהצליחו לנבא את העתיד מאשר מאלה שניסו ולא הצליחו. אך מה קורה כאשר פעולה הניבוי מתבצעת בצורה של תוכן גולשים? איך נתייחס למצב בו כל בלוגר וכל גולש יכול לנסות ולנבא את הלך הדברים? אם זה אפשרי בתיק דבקה, זה לבטח אפשרי גם בעזרתם ובאדיבותם של המקורות הבלוגוספריים עתירי ה-web2.0 של רשת האינטרנט.

אפי פוקס חשב על הרעיון, ועכשיו הוא מנסה להוציא אותו אל הפועל באמצעות הבלוג שהקים לצורך העניין. פוקס יזם בעבר את פרויקט שש-השעות בו הציג קונספט ונקודת מוצא דמיוניים וקרא לגולשים לפתח את הרעיון ולתעד את השתלשלות האירועים בו מעל דפי הבלוגים שלהם. הרעיון הפעם דומה לשש-השעות, ועם זאת שונה שכן הוא אינו מבקש מאיתנו השתלשלות אירועים כרונולוגית, ובנוסף לכך מצריך התייחסות לאירועים אמיתיים המתרחשים בעולם שלנו.

הרעיון של משחק הנבואה הוא פשוט ואלגנטי – מערכת האתר תעלה מידי כמה זמן נושא (או שאילתא) לקוראים ותבקש מהם לנבא את ההתפתחות שתצמח בסופו של דבר. הפוסט יהיה פתוח לתגובות עד תאריך ושעה מסויימים, על-מנת לסגור את הנבואות בטרם האירוע האמיתי יניב תגובה בפועל. הנביאים שיצליחו לנבא נכונה יזכו לנקודת הערכה באתר ואלה שיטעו יזכו לקרדיט שלילי. ככל שהמשחק יתפתח, יופיע ביחד איתו דירוג ממשי של המגיבים הקבועים ויאתגר עוד יותר את הנביאים המשתתפים בו.

פאר פרידמן, מבקר הספרות של מעריב, מפנה את קוראיו לבלוג של רועי ארד ברשימות. ברשימת התפקידים שארד ממלא אפשר לראות כי הוא עורך את כתב העת מעין. הפוסט בבלוג של ארד שאליו פרידמן הפנה אותי נקרא "חטפתי מכות הלילה בחצות בגלל הבלוג".

הסיפור ארוך, הטור קצר ויש כתבה בוואלה!תרבות על הנושא, לכן אנסה לתמצת את כל העניין. בישראל קיימת עמותה שנקראת "הליקון" – עמותה לקידום השירה בישראל. העמותה הוציאה עלון (או ברושורה) בשם "הפיצוציה של התרבות" ועיקר הדברים בעלון כוונו לדבריו של ארד כנגד כתב העת מעין וכנגד כתב עת נוסף הנקרא "כתם". ארד הגיב באמצעות פוסט בבלוג שלו תוך כדי מתיחת ביקורת על מחבריו ועל עצם קיומו של העלון. נראה שהביקורת לא מצאה חן בעיניו של נועם וואהל (או איתמר הלוי) ובפגישה הבאה ביניהם הוא החליט (כך לטענת ארד בבלוג שלו) לתקוף את ארד ולנסות לחנוק אותו.

אינני יודע מי צודק ומי טועה בין כל המילים שנכתבו בין ארד לוואהל בשלל ההזדמנויות, אם זה בבלוג ואם זה בעלון. למעשה כלל לא הייתי טורח לתפוס צד בויכוח העקר הזה על החשיבות העצמית של כל אחת מן ההתארגנויות הללו, לולא הצורה שבה הדברים התגלגלו והגיעו למצב של אלימות פיזית בגלל דברים שנכתבו על נייר או בבלוג. הבלוג של ארד אינו מאפשר תגובות – דבר שמונע למעשה את כניסתם של הטוקבקיסטים. היכול להיות שהמחסור באמצעי זה לפריקת לחצים באינטרנט הוא שגרם בסופו של דבר להתנהגות שכזאת?

בתחילת השבוע עלה לאוויר האתר של חברת Blink הישראלית, אשר מתמחה בשיווק שיחתי ולמעשה בונה מערכות בלוגים וניהול תוכן עבור ארגונים עסקיים. אתר התדמית של בלינק בנוי בצורה של בלוג שכבר הפוסטים הראשונים שלו מעלים נושאים הקשורים לתגובות בבלוגים. הפוסטים פתוחים לתגובות והדבר מאפשר ליצור דיון שלדעתי יהיה רלוונטי במידה רבה גם לבלוגרים פרטיים ולא רק לאותם הארגונים העסקיים אשר עובדים עם החברה.

הפוסט שמשך את צומת ליבי באתר של בלינק מתאר את האופן שבו החליט מנכ"ל חברת SUN, ג'ונתן שוורץ, לבדוק את ההתייחסות כלפי שינוי סימול המניה של החברה. במקום לצאת בהצהרה מסודרת לעיתונות, החליט שוורץ לפרסם תחילה את המהלך בבלוג שלו ולראות את האימפקט של הרעיון דרך התגובות של הקוראים שלו. אף שספג לא מעט תגובות המתנגדות באופן נחרץ לשינוי המדובר לא נבהל ולא ביטל את ההחלטה שלו. בפוסט הבא הוא הסביר את המהלך שלו ואף התייחס לחלק מן התגובות לפוסט הקודם.

המהלך הראשון של שוורץ יצר עניין ואילו המהלך השני שלו הראה לקוראים שלו שאכפת לו מדעותיהם והוא אכן מתייחס ומתחשב בהן. בלוג ארגוני אינו אומר בהכרח בלוג של ארגון עסקי ואישית אני מחכה ליום שבו גם נבחרי הציבור שלנו יאמצו את החשיבות של דעת הציבור וישתפו אותו בדיון על החלטותיהם – בסופו של דבר ייטב כתוצאה מכך לכל הנוגעים בדבר.