לפני שבועיים התוודיתי, כאן מעל טור זה, על הכאב שהסב לי אובדנה של פנדורה, תחנת הרדיו האינטרנטית. גולשים סיפרו שמצאו את הוידוי הזה לא אמין במיוחד, שכן מה לזו שלמדה בעמל רב איך להתקין פלאש, ולתחנת רדיו כיפית, מעודכנת ומגניבה?
ובכן, זה הזמן לוידוי נוסף. אותה ידידה הנזכרת לאורך טוריי המוקדם, זו המצילה תדיר את קיומי הטכנולוגי, היא זו שהכירה לי את תחנת הרדיו הנודעת, כשנמאס היה לה מהקיטורים שלי שאין לי מה לשמוע. אז, הרעיון הלהיב אותי עד כדי גיחוך. מה, האינטרנט-האח-הגדול צריך רק לדעת איזה מוזיקה אני אוהבת כדי להכיר לי עוד הרבה כאלו? זה היה נשמע לי לקוח מסרטי מדע בדיוני, שבהם הגיבורים נוסעים במכוניות מעופפות, והמחשב סורק אותך כשקמת מהמיטה כדי לדעת איך אתה רוצה את הביצים שלך בארוחת בוקר ואיזה בגדים בא לך ללבוש לעבודה, ואם כבר, גם איזו בחורה להזמין לך ללילה.
התברר באותם הימים שלא הייתי היחידה שהתלהבה מהקונספט, ושהוא באמת היה חדשני, ולא גיליתי אותו באיחור של חמש שנים אחרי כל העולם (במקרה הטוב). באופן מפתיע, פנדורה היתה ידידותית להפליא, אפילו בשבילי. כמובן, אחרי שהידידה שלי הנחתה אותי מילה במילה איך להתקין אותה, הסבירה לי איך להגדיר איזו מוזיקה אני אוהבת, והשאירה אותי ללחוץ בחיוך מטופש על האגודל המורם והאגודל המורד. מסתבר שאת הסימנים האלו אני יודעת לתפעל בלי עזרה.
וכך נתגלה בפניי עולם שלם של מוזיקה מצויינת שלא ידעתי מאיפה להוריד (עכשיו, כשטיפלנו בזה, כבר נעשה מאוחר מדי...). יום ולילה זמזמה הפנדורה במחשב ביתי הקטן, ולעיתים קרובות הייתי מזדעקת משטיפת כלים, מארוחת ערב או אפילו מהמקלחת רק כדי ללחוץ על האגודל, ידידי הנאמן, ולוודא שהשיר יחזור על עצמו. וככל שהתחנה הלכה ונעשתה מורכבת ומיוחדת, ולמדה להכיר אותי, כך הלכתי והרגשתי מעודכנת טכנולוגית, אשת המילניום, ילדת מסע-בין-כוכבים. בכל לילה בו נרדמתי לצלילי הפנדורה הבלתי נלאית דמיינתי שאקום בבוקר והמכונית המעופפת שלי תעמוד בחנייה, ושהסורק האוטומטי שלי יכין לי ביצה מקושקשת, סט של ג'ינס וטי-שירט, ויזמין לי בחורה ברונטית עם נמשים ללילה.
אלא שאין, כמובן, חנייה בתל אביב, את החביתות המשכתי לשרוף, כדי למצוא בגד בארון שלי עדיין צריך להפוך את כולו כל בוקר, ונמשים יש בעיקר לג'ינג'יות. וגם לסיפור הזה, כמו שכולם יודעים, סוף עצוב. בוקר בהיר אחד פנדורה פשוט עצרה, ולא הוסיפה לנגן. במקום תחנת הרדיו, ידידתי הטובה, נתקלתי בהודעה קרירה-אך-אישית על כך שאסור כבר לשמוע פנדורה מחוץ לארה"ב בגלל זכויות יוצרים, ושהם ממש מצטערים, ואפשר למלא את המייל כדי שיודיעו לנו כשמותר, והפרופיל המוזיקלי שלנו ישמר. בקהות חושים מסויימת, מילאתי את המייל וחיכיתי. אני עדיין מחכה.
כך, ללא ספק, חשה כל בחורה בסרט הוליוודי שאהובה ברח עם החברה הכי טובה שלה. מעודי לא חוויתי בגידה כזו של הטכנולוגיה. כל הבגידות תמיד היו קטנות, מיידיות וצפויות. אני מקבלת ליד מכשיר, אתר או המצאה, לא מצליחה להפעיל אותם, ובזה הכל נגמר. הטלויזיה מתקלקלת, הטלפון מתקלקל, האינטרנט מתקלקל. הדברים האלו נעשו חלק בלתי נפרד מחיי. אבל הפנדורה? אותה פנדורה שהפכה לבת-קבע בביתי, לידידה הטובה ביותר? אותה פנדורה מסרבת לדבר איתי כעת?
"את טפשה," ציינה ידידתי משכבר הימים. "כל מה שהיית צריכה לעשות כשנכנסת בפעם הראשונה לתוכנה זה להגיד שאת מארה"ב. אני עדיין מפעילה את הפנדורה בלי בעיה."
מטבעי הטכנופובי, עוד לא קלטתי לחלוטין את העובדה ששקרים באינטרנט הם מצרך כה יומיומי, עד שהם הפכו כמעט לדרישת קבלה. מתברר שבאינטרנט, כולם משקרים. בטוקבקים מגיבים בשם "יורם לוינשטיין" או "נינט הפצצה". בצ'אטים מספרים שאתה בן עשרים וחמש ויש לך המון ניסיון עם נשים. בהרשמה להורדת תוכנות נותנים מייל שבעצם לא משתמשים בו, אלא רק בשביל אותן תוכנות. למייקרוסופט משקרים שהעותק שלך חוקי, ולאתר הקניות משקרים שמספר כרטיס האשראי הזה שלך.
בשברון ליבי נשבעתי שלא אשוב יותר אל חיק הטכנולוגיה, ולא אסמוך יותר לעולם על מכשירים חשמליים. השכנה ממול נתנה לי רדיו נייד טיפשי כזה, בצורת תרנגולת, ואל המכשיר הקטן הזה נצמדתי מעתה והלאה. הזמרות האיריות והסקוטיות, להקות העם הקנדיות והרוק הנשכח של שנות השבעים פינו את מקומם לטובת בוגרי כוכב נולד ובית הספר רימון.
הבוקר, היום העשרים בו התעוררתי לצלילי שירתו של בועז מעודה, החלטתי את ההחלטה הראשונה שלי לשנה החדשה. החלטתי שנגמר. השנה יקוץ הקץ על השיקוץ הקרוי רדיו מיינסטרים. השנה לא אחכה שמישהו יציל אותי מעצמי. יצאתי לחפש תחליף לתיבת הפנדורה שלי. אחלו לי בהצלחה.
בקשת המערכת
עזרו נא, גולשים יקרים, לרותם שלנו. כדי שלא נעבור שלושה שבועות בהם היא מנסה שירותים נוראיים ומתבאסת, הציעו לה את תחליפי הפנדורה שלכם.