שחקן ספסל

החלק הכי קשה בכתיבה, בשבילי לפחות. הוא ההתחלה. קשה לי לחשוב על פתיחה של כתבה – כזאת שתגרום לכם, הקוראים, להמשיך לקרוא גם מעבר למשפט הראשון. עכשיו, למשל, אני מרמה ובמקום לכתוב על משהו שקשור לטור, אני כותב על הקושי הזה. סלחו לי על התרמית הקטנה הזאת, קוראים יקרים, ובואו נגיע כבר לענייני השבוע, בשביל שלכם יהיה מעניין, ולי יהיה קל יותר לכתוב.

אחד הויכוחים החמים ביותר כיום בתעשיית המשחקים הוא האם ניתן להחשיב את המשחקים לאמנות – כמו מוזיקה, קולנוע וספרות. גיימרים רבים, במיוחד כאלה שממשיכים לשחק גם כשהם מבוגרים ומצליחים לראות במשחק יותר משעשוע סתמי, טוענים שיש לכותרים הללו ערך אמנותי. מי שעומד מהצד השני של המתרס הם בדרך כלל אנשים שמסתכלים על תעשיית המשחקים מבחוץ. מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר אברט, למשל, טוען שמשחקי מחשב נחותים לסרטים וספרים, כיוון שהם "מצריכים בחירה של השחקן – אסטרטגיה הפוכה מספרות וקולנוע רציניים, שמחייבים שליטה של היוצר". בגלל בחירות השחקן, אומר אברט, לא ניתן לספר את הסיפור בצורה אמנותית. מנגד יכולים מומחי משחקים לזרוק עשרות שמות של כותרים כמו Metal Gear Solid, System shock 2 ו-Little Big Adventure.

עיתון הוושינגטון פוסט ערך ניסוי מעניין, והביא למבקר הספרות מייקל דידרה קונסולת אקס-בוקס 360 עם עותק של 'ביושוק'. דידרה שיחק במשחק במשך מספר שבועות, ולאחר מכן הגיש את חוות הדעת שלו בויכוח על אמנותיות המשחקים. בלי להיכנס לבעיות שהיו לו עם הצד הטכני של השליטה והמשחקיות עצמה, הוא טוען שיש לביושוק ערך אמנותי, אבל הוא לא היה קורא לו "יצירת אמנות". למה? כי לדעתו, המדרגה אליה המשחק לא מגיע, שהכרחית מיצירת אמנות, היא היכולת לגרום לשחק להרגיש מדוכא.

קל לשלול את הטיעון הזה בעזרת הבאת דוגמאות של מוות-בסוף-שלב-של-משחק-קשה-בלי-ששמרנו-את-המשחק, אבל לא מדובר כאן על דיכאון שנובע מתסכול, אלא על כזה שנובע מהסיפור שמועבר לנו. בביושוק, למרות היותו של עולם המשחק מעוות וחולני, הרגש הכי דומיננטי אצלי זו סקרנות, לא צער על החרבתה של Rapture. הוא אפילו יכול לגרום לי לחשוב על דברים כמו סוציאליזם והיצר ההרסני של האדם, אבל לדכא? לא נראה לי.

עם זאת, אני לא ממש מסכים עם ההכרחיות של הקריטריון אותו מזכיר דידרה. משחקים, מטבעם, כוללים מטרות ואלמנטים של הצלחה. לא משנה אם זהו ניצחון במשימה או הרג של זומבי נוסף – השחקן צריך להצליח בשביל להתקדם, וזה מה שמונע מהכותרים לדכא עם העלילה והאווירה שלהם. אז אולי אפשר להתייחס אליהם כאמנות ולסלוח על כך שאין ביכולתם לעורר את כל קשת הרגשות? אני מאמין שכן. ותגידו מה שתגידו, אבל ביושוק הוא יצירת אמנות, ויצירת מופת, אבל על כך בביקורת המלאה שתתפרסם בקרוב.

כשיצאה קונסולת הנינטנדו ווי לשוק, והחלה במרוץ המטורף שלה לצמרת, מעטים פקפקו בכך שיגיע היום בו ה-Wii תעקוף את האקס-בוקס 360, שהושקה שנה קודם לכן. היום הזה הגיע בחודש אוגוסט האחרון. על פי הנתונים שפורסמו על מכירות הקונסולות בכל העולם, הגיעו מכירות הווי לכ-9 מיליון יחידות ועקפו בכך את האקס-בוקס 360, כשבמקום השלישי והמכובד נמצאת הפלייסטיישן 3 של סוני עם 3.7 מיליון יחידות בלבד, כנראה בגלל מחירה הגבוה וספריית המשחקים הדלה שלה.

עם זאת, התחרות הזאת עוד רחוקה מלהסתיים. ה-PS3 תהפוך לאטרקטיבית יותר ויותר עם הזמן עקב יציאת משחקים חדשים והוספת אביזרים כמו ה-PlayTV, ואילו אנשים שקנו עד כה רק קונסולה אחת מהדור השביעי יחסכו כסף ויתחילו לתהות על קנקן קניית קונסולה שניה. חייבים לזכור שהדור הזה נמצא רק בתחילת דרכו, ויש לו עוד לפחות 4-5 שנים של פעילות.