ילדי הנוסטלגיה

לכל מי שעבר את גיל העשרים במציאות המשתנה-במהירות של זמננו, יש בבית לפחות כמה פריטי מדיה נוסטלגיים שהוא שומר קרוב לליבו. בין אם מדובר בקלטות וידאו של העולם הערב, ווקמן שחוק שתקוע על אותה קלטת של שירי אייס-אוף-בייס, ולמבוגרים יותר, תקליטים של סיימון וגרפונקל שהיה צורך לנדוד עד שוק הפשפשים רק כדי למצוא את הענתיקה שמסוגלת לנגן אותם.

אבל לא מוצאים ילדים בני שש עשרה שאוהבים סדרות שירדו מהמסך הרבה לפני שהם נולדו. זאת אומרת, לא מוצאים בדרך כלל. אתר סדרות הטלויזיה הקלאסיות, אשר גולשיו העיקריים הם ילדים וילדים-בנפשם, לא סובל מתופעת הטוקבקים, או מפקאצות האינטרנט, או מפרסומות קולניות ומכאיבות בעיניים שמסתירות את סימן האיקס. למעשה, נדמה כאילו נבנה לפני זמן רב והתקדמות האינטרנט, כולל התופעות הנעימות פחות שהתלוו אליה, פסחה עליו מעט. אבל כך רק ראוי לאתר בו "רגע עם דודלי" הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר.

האתר נועד, למעשה, לסקירת תוכניות וסדרות טלוויזיה ישנות ואהובות שכבר ירדו מזמן מהמרקע. אין הפרדה בין ילדים ומבוגרים – כולם מתקבלים בברכה ומצטרפים לחלומות על עבר טוב יותר. כמובן, כמו בכל נוסטלגיה זמינה לשימוש ולהורדה, מגלים לעיתים קרובות שהסדרות שאהבנו הם לא בדיוק מה שזכרנו. אין מילים לתאר, למשל, את שברון הלב של הילדים-של-אז כשהם מגלים לתדהמתם שהיו לא פחות משלושה "ענן" בתוכנית החינוכית המקסימה "קשת וענן". ששש, אל תגלו להם שלשבי מפרפר נחמד אין עיניים אלא רק משקפיים. רק זה חסר לנו.

בשיחה על ספינת האהבה מתוודה אחד הילדים שהיה מותר לו לראות את הסדרה רק אם בשעה שהוקרנה החדר שלו כבר היה מסודר והילקוט מוכן למחר, ואחר מספר בהתרגשות שפעם עבד כמאבטח על ספינת שיט, ועגן בוונציה, שם עלה על סיפון ספינת האהבה המקורית, וגילה לתדהמתו שהיא קטנה בהרבה משזכר, ולא מרשימה בכלל. וגם ראיונות יש – עם "סקוטרמן", למשל (ששמו האמיתי הוא גארי דיוויד גולברי), אשר מתוודה שהיה שמח לראות היום שוב את הסדרה רק כדי להיזכר בתקופה שהיה לו שיער.

הקהילה של אתר סדרות הטלוויזיה הנוסטלגיות מבוססת על נתינה – בסך הכל, למעט מאוד אנשים יש את כל הפנינים האלו, שהוקרנו לפני שנים, ולפני שתי שריפות והצתה אחת במרתפי החינוכית. כשמצרפים את הכל מדובר בפצצת נוסטלגיה לא קטנה, אבל הגולשים, בניגוד לאתרים אחרים, לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו ומקפידים להודות בהתלהבות לכל מי שהעלה קטע. למעשה, יש אופציית תגובה בפורום שנועדה רק להגיד "תודה" בלחיצת כפתור, כדי שכל אותם צעירים המחטטים בארונות המאובקים, מחברים את הוידאו לדי.וי.די, צורבים במחשב, ממירים בין פורמטים, ומעלים לאינטרנט רק לשם הנוסטלגיה, ירגישו שיש מי שמעריך את מעשיהם. בכל פעם שמישהו מודה לך על העלאת קטע, אפשר לראות את שמו מוזכר מתחת לקובץ. די יפה, העניין הזה, למען האמת. ממש כמו שהיו מלמדים אותנו בסדרות הישנות – להיות מנומסים, להגיד תודה על כל דבר נחמד שמישהו עושה בשבילך, ולא לשכוח אף פעם להציג את עצמך, רק לשם כבוד לאדם אחר.

להציג את עצמך זה באמת חשוב בעולם הקהילתי של הטלוויזיה הנוסטלגית – הכל מנותב ומסודר על פי שמות משתמשים, המאפשרים לכתוב בפורומים ולהוריד קטעים מהאתר (שזו, בואו נודה, המטרה לשמה כמעט כולם שם), והדיונים מאורגנים בקפידה, משורשרים אל הסדרות עצמן ומשתדלים לחדש בכל עמוד, מעבר להבעת התלהבות בסגנון "יא! ציפיטפוט! היא ממש דומה לחיקוי של עלמה זק!". וגם לא מעט קהילתיות יש – כולל בלוגים נוסטלגיים של חברי הקהילה, ואפילו – לא תאמינו – תמונות ישנות ונוסטלגיות של הגולשים בילדותם, שללא ספק נלקחו הישר מהאלבום של דודה סוניה.

מה לעשות, גם אתרי טלוויזיה נוסטלגית צריכים להתקיים איכשהו, ויש משהו מצחיק ועצוב כאחד בעובדה שבתחתית העמוד המתוק של "ענת בארץ המצויירים" מופיע לינק ותמונה המציגה את "עדי וליטל המשתוללות – הבנות שכבשו את יוטיוב מככבות בסרטונים בלעדיים בהיפ!". במאמר מוסגר, ייתכן שמדובר במשהו תמים למדי – קוראת זו לא טרחה ללחוץ על הלינק. מה יש לחפש ביוטיוב כשהעולם כל כך כיפי ונעים, דוברמנים מסבירים את משמעות תמרורי התנועה, ילדים פוחזים ניצלים מחציית כביש באופן מסוכן על ידי קוסם ודלת הקסמים שלו, והבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל היא מדען מפוזר שהעלים בטעות את יום רביעי.

אח, הימים הטובים.