מתנה לחג

קשה מאוד לקנות מתנות לחג. רוב החברות הולכות על בטוח – יין, כלי מטבח, תמרוקים, ביקורים בספא או בונבוניירות. רבי החסד והמפרגנים מעניקים תלושי קנייה בסכומים שונים, מהקנייה השבועית בסופר לקנייה השנתית בגולף. ותמיד יהיו אלו שינסו להיות מקוריים, מתוך ידיעה וודאית שברור, אבל ברור שיש לכם מה לעשות עם סט כריות דקורטיביות לסלון (יקומו כל הסטודנטים התל אביבים שיש אצלם מקום לספה בכלל), או עם מעסה רגליים על בטריות (ואז איזו סיבה תהיה לי לנעול את הקרוקס האורתופדיות המכוערות שקיבלתי בחג שעבר?), או עם הספר "כל הדרכים להצליח ולפרוח במקום העבודה שלך" (למשל – לעזוב אותו).

אבל הטכנופובית הנ"ל היתה חסרת מזל במיוחד בשנים האחרונות. כן, איתרע מזלי ועבדתי בכל מיני אתרי אינטרנט ניסיוניים, פורטלים קטנים משונים, מערכות עיתון איזוטריות, ושאר עסקים ביזאריים. במקומות האלו תמיד ינסו לתת לכם את המתנה הכי מקורית, הכי מיוחדת, הכי מגניבה, הכי לא-כמו-למתחרים (כי יש הרבה מתחרים לאתר שמתמקד בצילומי שקיעות מאינדונזיה).

וכך נפלתי על כמה מהמתנות הטיפשיות ביותר שאי פעם ניתנו בישראל, אשר אותן לא הצלחתי להפעיל לעולם. מפאת לשון הרע, תביעות דיבה, וסתם רצון לא לגרום לבוסים ממש נחמדים להיראות ממש מטופשים, נחסכו השמות מהקורא הישר. והרי הן, המתנות הכי גרועות לחגים עבור טכנופובים:

מולטי-שלט-רחוק: גם לכם יש אינספור שלטים לוידאו, לדי.וי.די, לטלוויזיה, למזגן, למחשב, לכבלים, ללווין, לפלאפון ולאלוהים יודע מה עוד? האמת שלטכנופובית, כראוי וכמצוי, יש בדיוק שניים, וגם הם צנועים למדי והיא משתדלת ללחוץ תמיד רק על אותם חמישה כפתורים שהיא מכירה. כן, גם אני קיבלתי את אחת ההמצאות הטכנולוגיות המגניבות-על-הנייר, מולטי-שלט, ואף התפתתי כמשובת-חג, כאילו לא הכרתי את עצמי, לנסות להפעיל אותו. מיותר לציין שלא קרה כלום. בעצם, זה לא מדוייק. אני די בטוחה שהתנור נדלק. הטלוויזיה והוידאו, בכל מקרה, מסרבים מאז אותו יום לתקשר עם השלטים הישנים, אף על פי שפיזית מעולם לא הצליחו לתקשר עם החדש. כאילו כעת כשראו את האור נעלבו מעצם המחשבה ששלטים כל כך מיושנים ישמשו כמכשיר התקשורת שלי איתם. מזל שהמרחק בין הספה לשולחן הטלוויזיה כל כך קטן.

מדפסת-סורק-פקס: יש בוודאי בין קוראינו שיאמרו "ווי, מתנה שווה!" ובכן, לידיעתכם, המתנה השווה הנ"ל, לאחר שלא צלחה בעשיית אף לא אחד מהדברים ששמה מבטיח, יושבת עד היום זנוחה אצל הוריי, שעוד לא אמרו נואש ומנסים מדי פעם, כשנחה עליהם הרוח, להפעיל אותה – בדרך כלל תוך כדי נקיטה בשיטות מתקדמות כמו קריאת חוברת ההפעלה שוב ושוב, ולחיצה על אחת מאותם מאה כפתורים באופן אקראי. יום אחד יגלו ללא ספק, עם קבלת חשבון הטלפון, שמכונה שטנית זו שלחה בהיעדרם פקסים לרפובליקה הדומיניקנית או למיקרונזיה.

דיבורית לרכב המופעלת בקול – לזכות מעסיקיי באותה שנה יאמר שהם ידעו היטב שאני האדם היחיד בחברה הרוכב על קטנוע, אבל בדקו בחנות בה קנו את המתנה הקבוצתית, וגילו שהיא בהחלט מתאימה להרכבה גם על קטנוע. זו היתה אחת הדיבוריות הראשונות שהופעלה על ידי קול, מה שללא ספק היה בטיחותי יותר מדחיפת הטלפון שלי אל תוך הקסדה. מה שהיה מגניב באמת במכונה היה שהיא באה עם התקנה במוסך, כך שלא הייתי צריכה לעשות דברים בעצמי, ולהיכשל. המכשיר הותקן על הכידון שלי באופן מושלם. הבעיה התחילה כשהגענו להפעלה. "חייג לניצן!" צווחתי מעל שאגת הרוח ביום קר של סוף דצמבר. "מחייג לסיוון," אישר המכשיר וחייג את מספרה של בת דודתי שאיתה לא דיברתי מאז שרבנו על ברבי בגיל חמש. "חייג לסימה!" שאגתי בעודי מזגזגת בנתיבי איילון. "מחייג לאמא!" צייץ המכשיר בהנאה, וכך העיר את אימי בשעה שתיים בלילה. התועבה מצאה את מותה בתאונה האחרונה שלי, דבר שרומם מעט את רוחי כשפרמדיקים סחבו אותי משם על אלונקה.

חלקה על הירח, ותוכנה במחשב שמאפשרת לצפות בו 24 שעות ביממה בשידור חי: אני לא חושבת שיש צורך להוסיף על השימושיות הרבה של המתנה בביתה של הטכנופובית (או בכל בית לצורך העניין), או לציין את המובן מאליו – שאת התוכנה לא הצלחתי להתקין. מה שכן, אני בטוחה שבעוד אלף שנה, כשבני כדור הארץ יתחילו להגר סוף סוף לירח, בני שושלתי יספקו לי גאווה כשישכירו במחיר מופקע את החלקה שירשו, לאחר שסירבו בכל תוקף לעלות על אחת החלליות הטכנולוגיות המודרניות האלו.

טור זה נכתב בדרך כלל מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך מחשבה שאם אני סובלת, לפחות אחרים שנשארו מאחור במרוץ הטכנולוגי של שנות האלפיים מקבלים אזהרה לגבי ההמצאות או המכשירים המארחים לי לחברה מדי שבוע. ברוח זו, אני רוצה לפנות השנה לא אל אחיי לטכנופוביה, אלא אל כל המעסיקים של כל הטכנופובים אי-שם. מעסיקים יקרים: השנה – תלושי קנייה!

או לפחות בונבוניירה.