באשר אבדנו, עבדנו

לפני כחודש הכרזתי מעל דפי טור זה על יומן מסע חדש – הניסיון למצוא תחליף ראוי ל"פנדורה", תחנת הרדיו החביבה עליי כל כך, אחת מההמצאות הממוחשבות היחידות שידעתי להפעיל ואף נקשרתי (!) אליהן, ואבדה לבלי שוב. מאז, הוצפתי בשטף בלתי פוסק של המלצות מפוקפקות כאלו ואחרות – כולל דרך לרמות את פנדורה עצמה ולעקוף את החסימה לכל מי שאינו חי בתחומי ארה"ב. כמובן שאדם נאור וצדיק כמוני לא יכנע לאותן שיטות נלוזות ובלתי חוקיות שנועדו לרמות את ההמצאה שהביאה לי כל כך הרבה אושר ומוזיקה טובה (תרגום: הגולש אבי18, אולי תסביר לי שוב איך מפעילים את האתר ההוא? לא הצלחתי. ומה זה איי.פי בדיוק? נשמע כמו פעילות חשודה שמערבת שתן).

המסע החל באתר הצבעוני והידידותי ביותר שקיבלתי המלצות עליו, Musicovery. כבר מההתחלה, מצא חן בעיני מאוד הרעיון שלא חייבים להירשם כדי להשתמש בשירות. הרשמה היא מורכבת במיוחד עבור טכנופובים. בדרך כלל אנחנו נופלים בשלב של מבחני התמונות התלת מימדיות, בהן צריך לאמץ את עינינו עד כדי דמעות כדי להבחין האם מצוייר שם שש, תשע או דולפין. מישהו היכה אותי פעם בהלם כשהסביר לי שזה נועד לוודא שאני לא רובוט. לאן הגיע העולם? האם רובוטים הפכו כל כך נפוצים שאני צריכה להוכיח שאני לא מתחזה? שהם יוכיחו שהם לא בני אדם! אולי במקום לבחון עד כמה אני מסוגלת להביט ישר מבלי לדמוע, יבחנו אותי על פרטים טריוויאליים כמו איפה נולדתי (רמז: לא במטריקס) מה אכלתי לארוחת בוקר (רמז: לא שמן מכונות) או מי הגבר הכי סקסי בעיני (רמז: לא בנדר מפיוצ'רמה).

Musicovery, מבין כל תחנות הרדיו המשמימות, הוא ילד הפרחים שגדל בוודסטוק, האח הקטן והמוזר שכולם מעקמים עין על הצבעוניות המוגזמת שלו ועל הממשק הכיפי והלא-מקצועי כביכול. באותה רוח חופשית ומאושרת של אי-הסתרת מידע, הרעיון המהפכני של musicovery זה שאם השדרן בגלגל"צ יודע מה יהיה השיר הבא שיושמע, הוא יכול כבר לספר לנו את זה מראש, כדי שנוכל להעביר תחנה לפני שנחטוף בחילה מההשמעה העשרים של שלמה ארצי באותו יום. מצד שני, יטענו המקטרגים, איפה הכיף, ההתרגשות והחידוש כשיודעים תמיד מה יהיה השיר הבא? איפה התחושה הרדיו-אית? ומה משמעות הצורות המשונות של הפרחים?

את הצורות השונות של הפרחים ומה כל אחת מהן אומרת, לא פתרתי. אבל בעניין חידושים, musicovery נתן לי כל כך הרבה חופש שהראש הסתחרר. אמנם, הוא לא אימץ את התכונה הפנדורית החביבה עליי, למידה והשכלה (כנראה שזה בכל זאת רק לנרשמים), אבל לעומת זאת, אפשר לבחור טווח שנים לשמיעת המוזיקה, סגנון או מספר סגנונות (רוק, בלוז, קלאסי ועוד רבים, כולל משום מה פסקולים), להיטים או שירים מוכרים פחות, ואפשר אפילו לבחור מוזיקה על פי פוטנציאל ההרקדה שלה. והחידושים וההפתעות מגיעים דווקא מהדברים שהרדיו הזה מוצא עבורכם, שלא ידעתם שאתם אוהבים. לדוגמה, אם אתם אוהבים מוזיקת רוק רגועה ואפלולית, כנראה שאתם אוהבים קולדפליי. אם, לעומת זאת, אתם אוהבים מוזיקת רוק שמחה ורגועה, סביר להניח שאתם אוהבים קולדפליי. אבל, אם כוס התה שלכם זה מוזיקת רוק אנרגטית ועצובה, מן הסתם מה שאתם אוהבים זה קולדפליי. רגע. אה.

בקיצור, musicovery עבד יפה על הנייר, אבל היתה לו בלי ספק בעיה קלה עם מגוון, או יש לומר עם תפיסת המציאות. קודם חיבבתי את קולדפליי, אבל מעולם לא ידעתי שהם כאלו מעצמה. יכול להיות שאם הייתי מחפשת קצת יותר הייתי מגלה שקולדפליי יכולים להיות גם פופ, גם ג'אז ואולי אפילו אר.אנד.בי.
ל- musicovery, כך מסתבר, גם היתה בעיה גדולה עם טכנופובים. טכנופובים, אגב, יכולים להתרגם במקרה הזה ל"אנשים שאוהבים שעל מסך המחשב שלהם יש אייקונים גדולים" (רזולוציה, מלחששים מאחורי. אם אתם אומרים). מאבק איתנים כזה של גרירת העכבר על פני המשטח שלו, כדי לראות את כל המסך של musicovery, לא נרשם מאז הפעם הראשונה שהטכנופובית למדה לשחק סוליטר.

בנוסף, musicovery לא עובד טוב עם אנשים לא-החלטיים, כאלו שמדלגים על שיר (מה שגורם לכל הרשימה להסתדר מחדש) או מוסיפים סגנון באמצע (מה שקוטע את השיר בברוטליות).

אין לי הרבה דברים רעים לומר על Musicovery, כי הוא באמת די פשוט להפעלה, אפילו על ידי הטכנופובית החביבה עליכם. מצד שני, גם אין לי המון דברים טובים לומר עליו. Musicovery, כך גיליתי, טוב בעיקר כדי להיזכר בשירים מוכרים שאהבתם, או כדי לגלות שמות של שירים שכולם מכירים את השם שלהם חוץ מכם, והתביישתם לשאול. חוץ מזה, יש לו גם צבעים יפים, וגם, אה, הוא גורם לכם לשמוע הרבה קולדפליי. זהו בערך. החיפוש נמשך.

אה, כן: למה יש צורות שונות לפרחים, לעזאזל?