אי שם בילדותי הנשכחת עשיתי מנוי על מעריב לנוער, וקיבלתי רדיו במתנה. סתם רדיו, אפילו לא רדיו-דיסק, אפילו לא רדיו-טייפ. רדיו קטן, שחור, עם אנטנה קצרצרה וכפתורים צבעוניים. לא היתה זו התקופה המאושרת בה ניתן היה לשמוע מוזיקה באינטרנט. אני אפילו לא בטוחה שהיה אינטרנט. למעשה, באותה תקופה רק למדתי לראשונה להפעיל את המחשב, וביליתי את רוב ימיי ולילותיי בניסיון לשבור את השיא העולמי בסוליטר. נקודת המפנה בחיי היתה ללא ספק כשסיפרו לי שהקופסה הגדולה והמרעישה שעמדה על השולחן (להוריד אותה מתחת לשולחן היתה עוד נקודת מפנה) מסוגלת לעשות עוד דברים מלבד לרמות אותי בקלפים. על כל פנים, מוזיקת רקע לא היתה, ועל כן שמחתי ועלזתי על מתנתי המעפנה.
לרוע המזל, גרתי אז בחור מזרחית לכפר סבא, על גבול הקו הירוק. והרדיו, שגם בתנאים האופטימלים שלו (על גג הבניין ממנו משדרים את רדיו תל אביב) קלט רק בערך, כזה, וסירב לקלוט כל תחנה מוכרת. אל תבינו לא נכון, שמעתי הרבה מוזיקה. אלא שאותה מוזיקה כללה בעיקר את אום כולתום וחברותיה. שעות רבות הייתי משקיעה בהצמדת המכשיר לגג, סיבובו, הליכה איתו ברחבי הבית, ניסיונות להארכת האנטנה שלו בעזרת מזלגות, החזקתו על הראש, טלטולו הנמרץ וטיפוס על מבנים גבוהים. מי היה מאמין ששנים מאוחר יותר אנשים יעשו את כל זה לא כדי לשמוע קול של שדרנית שרמנטית, אלא כדי לשמוע אחד את השני. אני בטח שלא האמנתי. אולי לכן הפלאפון הראשון שלי שימש זמן כה רב כמחזיק ניירות.
על כל פנים, חוויית תפעולו של אותו רדיו כללה סיבוב חוגה קטנה ככפתור בשמלתה של ברבי במשך שעות ארוכות לימין ולשמאל, ועצירה בכל פעם ששומעים רעש סטטי. ונטישתו עם ההבנה שהנה שוב כאן קול קלקיליה משדר אליכם, השעה חמש והנה כמה יבבות גבוהות-טון מפי המואזין.
איכשהו, החוויה הראשונה שלי עם Last.fm היתה דומה מאוד לסיבוב החוגה המתיש והמייאש הזה. ידעתי שבצד השני יש מוזיקה, אבל הדרך אליה היתה כל כך קשה, מתישה, רצופת מכשולים, מלאה בתסכולים ובהבטחות שווא ובכמעט-מוזיקה, שהתקווה כמעט אפסה.
לכאורה, דרך ההתנהלות של האתר היתה פשוטה למדי, ומזכירה מדי את פנדורה מה שכבר היה צריך לגרום לי לחשוד, כי ידוע היטב שדברים מוצלחים באמת לא קורים פעמיים. מלבד אופציית העצירה (פאוזה) וההמשך הנחוצות, היה כאן את כל השאר תחנה שמכוונת על פי זמר, זמרת או להקה. העברה הלאה או הפסקת התחנה. המלצה, לינק לקניית האלבום, ביטוי חיבה או חוסר חיבה לשיר כל הדברים שלמדתי לאהוב בפנדורה. אלא שבמקום להיות מסופקת, עשיתי את הטעות והחלטתי להירשם, כי הבטיחו לי כל מיני תוכנות שמתאימות את עצמן למבנה המוח שלי, או משהו, וקולטות בטלפתיה איזה שיר אני רוצה לשמוע עוד לפני שאני יודעת אותו.
שמיניות באוויר
וכך נכנסתי לעולם המפותל והמעוקל של אתר שעשה שמיניות באוויר כדי שאהיה חייבת לשלם משהו. אבל כמובן, אין קמצנים כטכנופובים. לא מתוך עיקרון או משהו: הם פשוט פוחדים עד מוות להוציא כסף על דבר שלעולם לא יבינו איך להשתמש בו. וכך, לאחר שהורדתי תוכנה למחשב וגיליתי שאני צריכה לשלם כדי להשתמש בה, חזרתי לאתר, רק כדי לגלות שהלהקה או שתיים שהעליתי אליו בחופזה הפכו למפלצת של שלוש תחנות רדיו "תחנת הרדיו שלי", "השכונה שלי", ו"ההמלצות שלי". אבל כרגע הכרנו, איך אתם כבר יכולים להציע לי רדיו שלם שמורכב מהמלצות? וכמובן, היה גם פלייליסט, פרופיל, אמנים מוכרים, אמנים מומלצים, חברים מומלצים, יומנים, בלוגים, אירועים, וכל אחד ואחד מהדברים הקטנים והמעצבנים האלו ששייכים לא לתחנות רדיו קטנות אלא לפורטלים גדולים שנועדו ככל הנראה אך ורק לסבך לטכנופובים את החיים. בין לבין, האתר הפעיל עליי לחץ חברתי לא הגיוני לעשות "סקרובלינג" (scrobling), דבר חשוד שאמור לספר ל- last.fm בדיוק מה אתם שומעים, אפילו כשאתם לא גולשים באתר. החלטתי שאני לא מאמינה בוודו הזה, אבל כשהתחברתי למחרת היום גיליתי שרשימת השירים שסקרובלתי (לא אכפת לי שאין מילה כזו) מדוייקת להפליא, ואף חושפת לראווה ובגאווה על פני האינטרנט הגדול את כל סודותיי האפלים, כל המוזיקה שאני אומרת לכולם שהורדתי רק בשביל אמא שלי, כל השאריות מתקופת המתבגרת שלי (קצת אחרי אום כולתום וקצת לפני שפיתחתי טעם מוזיקלי נורמלי). בתחושת פאניקה מוחלטת זו, תם הרומן שלי עם last.fm.
בסופו של דבר, כך מספרים לי, last.fm מדוייק יותר מפנדורה כי הוא מחפש המלצות לא לפי טעמם של כמה עשרות עורכים מוזיקלים אלא לפי טעמם של מיליוני גולשים והמוזיקה שהם אוהבים. ובכל זאת, מהתרשמותי פנדורה היתה סלקטיבית יותר בבחירות שלה, ואפשרה, למשל, לשמוע רק קולות נשיים או גבריים. עם זאת, מהמעט שראיתי ההמלצות הניתנות באמת קרובות לטעם המוזיקלי שלכם, אבל מי בכלל מגיע להמלצות בתחנת רדיו כל כך לא ידידותית לשימוש? בפנדורה היה צריך רק להקליד שם אמן. להקליד שם! זה הכל! למה צריך את כל השטויות האחרות, למה?
מעניין אם הרדיו ההוא עדיין בבוידם.