החשבון של סיגייט

בדרך כלל נוח לנו להתייחס אל ארצות הברית כאל אומה בה תובעים על כל דבר שטותי, אבל מדי פעם גם שם ניתן להיתקל בתביעה ייצוגית מעניינת ומוצדקת. אחת מאלה הוגשה במרץ 2005 על ידי מייקל לזר ושרה צ'ו, אשר קנו מחברת Seagate – אחת היצרניות הגדולות של כוננים קשיחים – כונן, וגילו כי עומדים לרשותם כ-93% מהמקום שהובטח להם.

כעבור שנתיים וחצי, הושגה פשרה בתיק. סיגייט לא מודה בכלום וממשיכה לטעון שהייתה בסדר לאורך כל הדרך, אבל (וזה אבל גדול) הסכימה לפצות את כל הלקוחות אשר קנו ממנה בארצות הברית כוננים קשיחים בין 22 במרץ 2001, לבין 31 בדצמבר 2006. בסך הכל, כ-6 מיליוני כוננים. הפיצוי יכול לבוא בדמות 5% ממחיר הכונן, או תוכנת גיבוי ושחזור.

אבל מה באמת קרה שם? הסיבה ל"בלבול" היא הרצון של יצרניות הדיסקים והכוננים הקשיחים להציג מספרים גבוהים כמה שיותר בתווית נפח הכונן. בשיטת חישוב עשרונית, הגידול בין קילובייט, מגהבייט, גיגהבייט וכו הוא עשרוני גם כן. קילובייט הוא 1*10^3 (1000) בייטים, מגהבייט הוא 1*10^6 (1,000,000) בייטים וכו... שיטת חישוב בה משתמשים בעולם המחשבים, לעומת זאת, מבוססת על חזקות של 2. קילובייט הוא 2^10 (1024) בייטים ומגהבייט הוא 2^20 (1048576). ככל שהיחידות גדלות, כך גדלים גם ההבדלים, מה שמסביר את ההבדל.

אמנם בעולם המחשוב נהוגה שיטה אחת, אבל יצרני הדיסקים והמדיות מעדיפים להשתמש בשיטה השניה בשביל להגדיל את המספר על התווית. הפעם אחת מהחברות נדרשה לשלם, ואף הבטיחה לבצע שינויים בנפח המפורסם של הכוננים שלה, אבל בעולם פועלות עוד הרבה מאוד חברות שעדיין משתמשות בשיטה העשרונית. אולי הן תלמדנה מזה לקח, אבל לא סביר – אחרי הכל, הפשרה של סיגייט לא גורמת לה להודות בהטעיה, רק לשלם עליה.