Assassin’s Creed

כמבקר משחקים, אני מנסה לא להיכנע להמולה סביב כותרים גדולים, שמטרתה לשלהב ולגרום לאנשים לקנות את המוצר. תפקידי, אחרי הכל, הוא לסקר את המשחק ולא את ההייפ. אבל לפעמים, רק מדי פעם, גם אני נכנע למכונת יחסי הציבור. המקרה של Assassin’s Creed, אני חייב להודות, היה אחד מאלה. התלהבתי מאוד מהמשחק עוד בטרם שיחקתי בו.

איך אפשר להאשים אותי? תמונות וסרטונים שהועלו לרשת הציגו משחק דמוי GTA בישראל של ימי מסעות הצלב, עם גרפיקה מדהימה ואקשן מגניב. אבל לכל מכונת הייפ יש את יום הדין הפרטי שלה – היום בו הצרכן מתמודד עם המוצר הסופי, בלי שאנשי מחלקת השיווק של אולפן הפיתוח יעמדו סביבו וילחשו לו מילים נעימות על אודות מבנה הגוף והכישורים שלו. ובאמת, למה שיעניין את מחלקת השיווק אחרי שהכסף כבר החליף ידיים?

במקרה של מבקרי משחקים, לעומת זאת, הייפ הזה מאוד מסוכן. ביקורת מושפעת גם ממנו, ואם הציפיות של המבקר היו גבוהות מדי, הביקורת שלו יכולה להיות הרבה יותר קשה ושלילית. ול-Assassin’s Creed היו נעליים מאוד, מאוד גדולות להיכנס אליהן.

אתם לא מאמינים כמה אני מאושר להגיד שהוא ממלא אותן כמעט לחלוטין. יש מספיק מקום בשביל להזיז את הבוהן, ואולי בשביל להבריח מעט סמים דרך הגבול, אבל זה הכל.

על עלילת המשחק אני יכול להגיד לכם שהיא קיימת, ומצליחה ליצור עניין אצל השחקן. אנשי יוביסופט – המפתחת, ניסו בכל כוחם לשמור על הפרטים בסןד, וטוב שכך. כל מה שאתם צריכים לדעת זה שהדמות הראשית במשחק הוא אלטייר (Altair) – "המעופף" בערבית. אלטייר הוא חבר במסדר ההאשאשין, שנתן את שמו למלה האנגלית למחסל, Assassin.

התקופה היא זו של מסע הצלב השלישי, וישראל העתיקה גועשת. המוסלמים והנוצרים שונאים אחד את השני, מטיפים פסיכיים ברחוב מספרים שסוף העולם קרב וקונספירציה ענקית מתארגנת מאחורי הקלעים של ההיסטוריה. אל מרכזה נקלע אלטייר לאחר שהוא מפשל במשימה, מאבד את הדרגות שלו ומתבקש על ידי מנהיג המסדר להרוג 9 אנשים בשביל להחזיר לעצמו את הכבוד ואת המעמד.

שם בדיוק מתרחש המשחק הזה – בשולי ההיסטוריה הכתובה. הרבה מאוד דמויות משניות בו מופיעות בספרי ההיסטוריה,בדרך כלל באותו התפקיד רשמי שהן ממלאות במשחק, אבל זה בכל זאת משחק בדיוני, אז פעילויותיהן וסופן (המר, בדרך כלל) של הדמויות לא ממש מדויקות.

מה שכן אמור להיות מדויק, הם המודלים של שלוש הערים המרכזיות אשר מופיעות ב-Creed – עכו, ירושלים ודמשק. המפתחים טענו פעם אחר פעם בראיונות שהם לקחו מפות היסטוריות, וככה (פחות או יותר) זה באמת נראה. האמת, לא ממש אכפת לי אם זה נכון – Assassin's Creed הוא לא לומדה, אלא משחק פעולה. ולצרכיו, הערים האלה מושלמות.

הנקודה הכי חזקה של קריד היא זו הויזואלית. כאן אנחנו פוגשים, אולי לראשונה, את "הדור הבא" של משחקי הקונסולות. מדובר לא רק בגרפיקה יותר יפה, אלא גם ביכולת להציף את הרחובות הצפופים של ירושלים העתיקה במאות אנשים שנראים שונה אחד מהשני והולכים כל אחד במסלולו.

הקהל הזה הוא לא ממש נייטרלי במשחק. אם תתקדמו דרכו לאט ובזהירות, אולי אפילו תוך הזזת אנשים עם היד (לחיצה על כפתור, בעולמנו), הכל יהיה בסדר. אבל אם תרוצו דרך ההמון, תפילו אנשים ותעוררו את זעמם, רבים הם הסיכויים שתחטפו מכות.

מה שבאמת שבה אותי היה רגע קטן במשחק. באחד הרחובות הסואנים של עכו באה אלי קבצנית בשביל לדרוש ממני כסף. כשלא נעניתי לחיזוריה והעדפתי לטפס על קיר של בית במקום זה, היא התעצבנה וזרקה עלי אבן, שגרמה לי לאבד את שיווי המשקל וליפול. ככה זה, אם אין כסף – יש אבנים.

אבל שווה להקדיש פסקה גם לגרפיקה עצמה. היא נהדרת, פשוט נהדרת. אמנם לא תוכלו ליהנות מכל הדרה על טלוויזיה פשוטה, אך אם תחברו את הקונסולה למסך שתומך ב-720p ויותר, תוכלו לראות את המשחק המדהים של אור וצל, כמו גם את העובדה שגם אם תעלו לגג של המגדל הכי גבוה בעיר, תראו את אותה רמת הפירוט כמו מהקרקע.

אבל את החלק הטוב ביותר השארתי לסוף. המשחק הזה, יחד עם Uncharted שיוצא בימים אלה, מעלים בצורה דרסטית את הרף של מודלים אנושיים במשחקים. התנועות של הדמויות כאן הן אנושיות, לא פחות ולא יותר. אף תנועה לא נראית מזוייפת או מוגזמת, וכל מה שהדמות עושה – נראה כאילו בן אדם גם יוכל לעשות. נו, חוץ מלקפוץ מבניין בגובה 20 מטר לתוך ערמת קש ולצאת ללא פגע.

חצי ביקורת עברה, ועוד לא סיפרתי לכם מה עושים במשחק. הסיבה לכך היא שרציתי להתמקד קודם בחדשנות הויזואלית שלו – וזה בדיוק מה שאתם, כשחקנים, הולכים לעשות בשעות הראשונות למשחק. אבל מה קורה לאחר שהקסם של החדשנות הזו מתפוגג? כשזה קורה, אנחנו נשארים עם משחק פעולה מגוף שלישי בעולם שהוא ארגז חול – שטחים עצומים פתוחים בפניכם, ובשטח הזה יש את המשימה הראשית יחד עם הרבה מאוד משימות הצדדיות.

כפי שכבר אמרתי, לאלטייר יש 9 אנשים אותם הוא צריך לחסל. תהליך החיסול הוא אותו התהליך – באים לעיר, מטפסים על אחת מנקודות התצפית שסביבן חג עיט ומקבלים מפה מפורטת של האזור סביב הנקודה, יחד עם המיקום של סניף המסדר, משימות צדדיות וחלקים מהמשימה הראשית. אם תטפסו על כמה נקודות תצפית, יהיה לכם מיקום של מספיק חלקים בשביל להתחיל בשלב השני.

השלב הזה הוא איסוף המידע, שמגיע בצורות שונות. אחת מהן היא ציתות (יושבים על ספסל ומאזינים לשיחה, זה הכל), ואחרות כוללות גם גניבה של ארנקים, חקירה פיזית או התנקשות במישהו תמורת מידע. ברגע שביצעתם כמה מיני-משימות כאלה, החקירה שלכם תסתיים ותוכלו להגיע לסניף של המסדר בשביל לקבל את האישור להתנקשות הראשית, שכוללת הגעה למקום מסויים, צפיה בקטע מעבר, מעקב אחר המטרה ורצח שאחריו צריך לברוח מכל השומרים בעיר, בערך, אל הסניף של המסדר.

משימות הצד עליהן סיפרתי לא מגוונות במיוחד – או בכלל. אתם רואים מישהו במצוקה, הורגים את התוקפים שלו ובתמורה מופיעה במקום חבורה של בריונים ידידותיים שיעכבו את השומרים, אם אלה ירדפו אחריכם באזור ההוא. זה הכל. כן, יש גם דגלים שניתן לאסוף, אבל זה עסק מאוד סתמי, ולא ממש מתגמל.

נכון, מה שסיפרתי לכם עכשיו הוא קצת רפטטיבי. מאוד רפטטיבי, אפילו. אם בכך הייתה מסתכמת הביקורת, היא לא הייתה טובה מאוד. אבל יש שני אלמטנים של משחקיות אשר עוזרים לשבור את השגרה.

האלמנט הראשון הוא התנועה של אלטייר. לא לחינם קוראים לו "המעופף" – האיש הוא אקרובט בחסד, ובערים העתיקות לא חסרים מקומות לטפס אליהם. כמעט כל קיר הוא מקום טוב בשביל הגיבור שלנו. חלק גדול מהתנועה שלכם יהיה בקפיצה מגג לגג או טיפוס, וכאן שוב נכנסת החשיבות של התנועות החלקות והאנושיות שלו. מרהיב לראות את האיש הזה קופץ, נתלה על כל עדן של חלון ומתנהג באופן שקופיקו יכול רק לחלום עליו.

האלמנט השני הוא הקרבות והמנוסה מהם. בשלב מוקדם מאוד אתם מקבלים את היכולת לבצע התקפות-נגד, ומהרגע הזה כל קרב הוא משחק זריזות. לא צריך ללחוץ על הכפתורים בלי הבחנה, זה רק ייגרום לכם למות. במקום זה, נכנסים למצב הגנתי ולוחצים על כפתור התקיפה כשהאויב מתחיל את התנועה שלו.

כל זה בקרבות המוניים, אבל במשחק יש גם אפשרות להתנקשויות שקטות. אם כי מעטים הם המקרים בהם תצטרכו להשתמש ביכולת הזו, כמו גם בסכינים אותם ניתן לזרוק. רוב הקרבות יכללו אתכם נגד 5+ אויבים עם חרבות שלופות. אם לא בא לכם להילחם, תוכלו גם לברוח. כל מה שצריך לעשות זה להגיע אל אחד ממקומות המסתור הרבים (ערמות קש, פרגולות מכוסות וכו) בזמן שהאויבים לא רואים אתכם.

בסופו של יום, ולמרות הרפטטיביות שלו, Assassin's Creed שווה את הזמן שלכם. החדשנות אותה הוא מציג היא משהו שכל גיימר ירצה לראות, והמשחקיות שלו ממש לא רעה. תוסיפו לזה את קריסטן בל (ורוניקה מארס, גיבורים) שתרמה את קולה ודמותה, וקיבלתם מתכון מנצח, שיחזיק אתכם למשך כ-7 שעות משחק, אם לא תתעקשו לחקור את כל המקומות ולעשות את כל המשימות הלא-מרכזיות.

בסופן של 7 השעות האלה תגיעו אל אחד מהסיומים היותר מעצבנים של משחק בשנים האחרונות. במקום לסיים קו עלילה אחד, החליטו מפתחי יוביסופט להשאיר אותנו במתח וגם לתת הצצה קצרה אל תעלומה נוספת. אבל זה לא נורא, כי הסיום הזה אומר שהם כבר עובדים על כותר המשך, ומה שיש למשחק הזה מעל לכל, זה פוטנציאל. היסודות שהונחו הם נהדרים, ועכשיו צריך להשקיע פחות בחלק הטכני – שלא יתיישן בשנה הקרובה – ויותר במשחקיות עצמה.