פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים במיקסר

      הטכנופובית גילתה עוד בילדות שלא כל דבר אפשר להכניס למיקסר. Meemix מוכיח את הטענה.

      "מה זה?" שאלה הטכנופובית-לעתיד בעודה ילדה קטנה ומנוזלת המציצה מעל קצה השיש בבית הוריה, שם כלי שקוף גדול זכה לבלוס בתיאבון מנות יפות של שמנת, חלב, קרם שוקולד וסוכר.

      "זה מיקסר," אמרה אמא של הטכנופובית בגאווה, שכן היתה טכנופובית לא קטנה בפני עצמה ולמדה סוף סוף כיצד להפעיל את המכשיר בעל המתג האחד. "הוא מערבב דברים ביחד. למשל, שמנת וסוכר."

      "למשל בננות וקטשופ?" הריעה הטכנופובית לעתיד בעיניים פעורות.

      "אה, כן, אבל זה לא כל כך טעים-"

      "ומיונז ורוטב וסוכריות עדשים?"

      "אה-"

      "וגם ביצים וקולה ושוקולד?"

      "לכי לשחק, חמודה," אמרה אמה של הטכנופובית-לעתיד וחזרה לשלושת הסירים שעל הכיריים, ובכך גזרה את גורל הצעצוע החדש שלה, שכן לא אמרה לשפחתכם הנאמנה בדיוק במה לשחק. אולי זה הרעיון שאפשר לזרוק הכל פנימה ולערבב ויוצא איזה מיש-מש מגניב כזה בצבע חום-קקי הוא זה שהגניב אותי. על כל פנים, מיקסר, דעו לכם, לא יכול לערבב אגוזים בקליפתם, וגם לא דני בתוך כלי הפלסטיק שלו, ובטח שלא עוף קפוא.

      מיותר לציין שאחרי האירוע המדובר הוגליתי מהמטבח לנצח, ולמעשה כשהיה לי סוף סוף מטבח משלי אכלתי רק חביתות במשך שנה וחצי כי לא ידעתי להכין שום דבר אחר. אבל תמיד נותר בי הרצון העז למשהו שיהיה אפשר לזרוק לתוכו הכל פנימה ולערבב. לזכותי יאמר שכשקיבלתי לפני כמה שנים במייל את משחק הצפרדע במיקסר (לא מכירים? תגידו תודה), הרצון דוכא במעט.

      אבל, כשקיבלתי סוף סוף את ההזמנה המיוחלת שחיכיתי לה במשך חודש להצטרף ל- meemix, (שכולם מספרים עליו (כן, שוב), שהוא ב-ד-י-ו-ק כמו פנדורה, ואפילו יותר טוב. גם אתם מבחינים באיזה רצף חוזר לגבי כל תחנות הרדיו האינטרנטיות?), משהו בדחף הערבובי הזה חזר. אני לא חושבת שזה היה המיקסר, אלא תחושת הילדות המשמחת שנובעת מהאתר הזה בגווני כתום-ירוק-כחול, כמו סוכריות קופצות או טלטאביז. אלא שבהיותי כל כך מוקסמת מהקופצניות והעליזות, שכחתי את הכלל הראשון של הטכנופובים: אם זה נראה טוב מדי, כנראה שקשה להפעיל את זה.

      מי-מיקס בהחלט מנסה להתנהג כמו המיקסר האולטימטיבי, ולא רק מבחינה מוזיקלי. להגיד שמיקסר יורה לכל הכיוונים זה כמו להגיד שאני קצת מתקשה להבין מה זה אייפון. נראה שזרקו פנימה לתוך אתר אחד רשת חברתית סגורה, רדיו אינטרנטי, חנות מזכרות, תוכנת מסרים מידיים, מייל, צ'ט, רדיו מחתרתי ביתי, בלוגייה ומגזין ביקורות מוזיקלי. הוא גם עושה קפה. במיקסר.

      כמובן שכל המבחר הזה משמעו אובדן יד ורגל לטכנופובית, אם לא אוזן או שתיים. ולכן, כצפוי, לקח כמה שעות – אולי קצת יותר – עד שהבנתי איך בדיוק שומעים כאן מוזיקה. וגם כאן, הכל יפה ומגניב, הצבעים פסטליים, הדשא ירוק (לא ברור לי למה יש שם דשא, אבל מניסיון, זה לא טעים עם בננות), האגודלים למעלה ולמטה של פנדורה הוחלפו בכפתורי "hot or not". כן, כמו באתר ההוא, רק שבמקום להעליב אנשים אמיתיים אתם מעליבים שירים. האמת, זה יותר טוב מהשיטה של פנדורה, שלא היה נעים לי לספר לה שלא אהבתי שיר, בגלל שהיא היתה מתחילה להתנצל ולא מפסיקה לעולם ("סליחה, מצטערת, לעולם לא אנגן את השיר הזה שוב". טוב, טוב, מה זה ההגזמות האלו? אני עדיין אוהבת אותך).

      במגוון הפיצ'רים (היי, הטכנופובית למדה מילה חדשה) הייחודיים למי-מיקס, נמצאים כפתור "Pulse", שאמור להפוך את המוזיקה לקצבית ורקידה יותר (קצת כמו musicovery, אבל יותר פשוט) ו- "Surprise me", שאמור להכיר לכם מוזיקה חדשה שתאהבו. זה לא מה שתחנות רדיו דמויות פנדורה אמורות ממילא לעשות? אז מסתבר שאם לא מבקשים הפתעות, מי-מיקס פשוט משמיע לכם עוד מהאמן האחרון שאהבתם. אז מה אם במקרה נתתי דירוג גבוה לשיר של האחיות לבית משפחת קורס, זה אומר שאני צריכה לגווע לאיטי ממתיקות משתרכת לאורך עשרה שירים, מתובלת בצבעים פסטליים?

      הסתבר לי לבסוף שהכפתור שסברתי שנועד כדי להעביר שיר קדימה למעשה יוצר תחנה חדשה של האמן הנוכחי, מה שקטלגתי כחוסר ידידותיות גזענית כמעט כלפי טכנופובים, שאלוהי הטכנולוגיה לא נתן להם את היכולת להבדיל בין חמישה סוגי חיצים שכל אחד מהם נמצא במקום אחר על המסך, ולכל אחד מהם יש שם מגניב ולא מובן לחלוטין.

      אחרי בריחה מהירה לדיזר רק כדי להירגע, סוף סוף הבנתי מה היה משותף למי-מיקס ולמיקסר של אמא: לשניהם דחפתי דברים שהיו אמורים להיות טעימים בפני עצמם, ושניהם הרסו הכל. בעצם, אולי חוץ מדשא. הוא לא היה טעים מראש. וגם האחיות לבית משפחת קורס. מצד שני, עוד לא העברתי אותן במיקסר של אמא. לכו תדעו.