השרדונה של הרדיו

המילה הראשונה שעלתה בראשה של הטכנופובית בהקשר של Fine Tune היתה "אלגנטי". וזה מחשיד. קודם כל, בגלל שהטכנופובית שייכת לאותה קבוצה של אנשים שלא אומרים "אלגנטי", בעיקר בגלל שההורים שלהם השתמשו באותה מילה כדי לתאר את הבגדים שהילדים צריכים ללבוש כשבאים לארוחה אצל סבתא (בדרך כלל סוודרים מגרדים שהיא סרגה, וחצאיות עם גרביונים, ונעלי לקה לוחצות). ושנית, בגלל שזה לא ממש מתאים לתחנות רדיו אינטרנטיות. מה היה לנו במסע שלנו עד עכשיו? אחד פסיכדלי צבעוני, אחד אדמוני ומסובך, אחד פשוט ומכוער, אחד שנראה כמו טלטאביז במיקסר. לאף אחד מהם לא חשבתי לתת את התואר "אלגנטי". אבל במקרה של Fine Tune, זה בדיוק מה שהוא נראה: הבטחה ללילה במסעדת גורמה עם שמלת ערב, קוויאר, יין משובח ומוזיקת כנרים.

Fine Tune בהחלט הלך לכיוון של קלאסה, וכמו בכל מסעדת גורמה, צריך להזמין מקום מראש, או שחבל על הזמן שלכם. אחרי שנרשמתם, קחו בחשבון שכולם מצפים מכם לחכות בכניסה למארחת ולהיראות אבודים לגמרי בזמן שתעשו את זה, כי כראוי למסעדת גורמה, הכל כל כך חשוך, שחור, אפלולי, והתפריט בצרפתית. טוב, לא באמת. אבל הדברים החשובים באמת ב- Fine Tune – כמו כפתור חיפוש המוזיקה - כתובים באפור כהה על גבי שחור, וזה כשהם בכלל כתובים. איך מתמצאים באתר המסובך להחריד הזה, למשל, אף אחד לא טרח לכתוב. כי הרבה יותר חשוב שלאתר יש חיבור מגניב עם פייסבוק מאשר דרך לנגן מוזיקה. בצד שמאל של המסך, כמה אמנים ידועים שמעולם לא התקרבו אפילו לטעמי המוזיקלי – סלין דיון, למשל - הסתובבו בקרוסלה עליזה של תמונות ועטיפות דיסקים, ובאתר עצמו הציעו לי לצרף משתמשים לפייסבוק, מיקס-טייפ לבלוג, 45 שירים לפלייליסט שלי, וכוס שרדונה עם הפילה. לא אהבתי אף אחד מהאופציות.

בנקודה זו בוודאי מבחינים קוראי הנאמנים במרמור טכנופובי מובהק, ואכן כך. שוטטתי באתר זמן רב עם תחושה שהמלצרים, השפים ואפילו שוטף הכלים מתנשאים עליי, לפני שהבנתי שכמו בכל מסעדת גורמה, דורשים ממני השקעה, חזרה למקום שוב ושוב, והרבה תשומת לב לפרטים. למשל, כדי שתוכלו בכלל להתחיל לנגן את תחנת הרדיו שלכם (או "הפלייליסט", כמו שמתעקשות בזמן האחרון כל תחנות הרדיו האינטרנטיות, שכבר לא מספיק להם להיות תחנה, הן צריכות להיות פלייליסט. רק שתדעו, אצל ישראלים (והטכנופובית ביניהם) זה יוצר בעיקר אסוציאציה גלגל"צית שלילית. אם היינו נהנים מגלגל"צ, היינו מחפשים מוזיקה באינטרנט?)

וכמו בכל מסעדת גורמה, במקום רק לספר לכם על הקינוחים, Fine Tune מביא אותם על מגש כדי שתוכלו להתרשם. כך שכל האמנים המקפצים מצד שמאל של המסך אחוזי תזזית נמצאים שם כדי שתאחזו באחד ותנגנו אותו: שיר שלו, תחנה שלו (פלייליסט, סליחה – אבל בפלייליסט כמובן אין את השירים רק של אותה להקה, אלא דברים דומים, בפורמט הפנדוראי המוכר). אלא ש"לתפוס תמונה" זה קצת כמו לשחק באחד ממשחקי הקניון האלו שמכניסים לתוכם שקל ומנסים לשלוט בזרוע מתכתית ארוכה שאמורה לתפוס שעון-יד מבין כל הדובונים שבתיבה. מהר מאוד מגלים שבעצם תפסתם בטעות את ביונסה במקום את ניקלבק. כדי לחפש שירים, בהנחה שמצאתם את תיבת החיפוש, כל מה שצריך זה להקיש על ריבוע הפלוס הכתום ולצרף שיר לרשימה שלכם. בפלייליסט הריבוע הכתום כמובן לא נמצא. אם בכל זאת תצליחו למצוא ולהפעיל אותו. באתר יש מבחר יפה של מוזיקה, אבל כמו מלצר מעונב, נראה שלעיתים הוא מעקם את האף מעל השפם ואומר לכם "אתם בטוחים שאתם רוצים את השיר הזה? באמת? לא, כי חבל, יש לנו כל כך הרבה מוזיקה איכותית באמת."

עד שכבר העליתם 45 שירים והאתר הואיל בטובו ליצור את הפלייליסט שלכם, היא כנראה מדוייקת למדי, אבל הטכנופובית שלפניכם מודה שהיא קיצרה את הדרך ובחרה באופציה הרמאית של השלמה אוטומטית של פלייליסט. איך המוזיקה? טובה, בסך הכל. אבל לא לגמרי ברור לי עד עכשיו מה היו השירים ששמעתי שם. היה כל כך חשוך שלא ראיתי כלום, ובסוף התייאשתי ונטשתי את האתר לפני שאתקל בטעות במארחת, ואגלה שהיא בעצם בריטני ספירס. בסופו של דבר, Fine Tune בוודאי מתאים לכמה אנשים אליטיסטים ומסורים שמוכנים להשקיע בו שעות רבות כדי להתאים את עצמם אליו ואותו אליהם, אבל לי מסעדת הגורמה הזו הזכירה בעיקר את הסוודרים המגרדים של סבתא, עם גפילטע פיש ומריחה של ליפסטיק אדום על הלחי, והרבה מילים באנגלית שנלחשות מעל הראש, כדי שלא תבינו מה ההורים אומרים.