פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיכום 2007: משחקים -חלק ג'

      את סיכום השנה בתחום המשחקים נסיים ברשימת חיסול של דברים אותם לא אהבנו, ובתקווה לעתיד טוב יותר

      לא באנו לבאס אתכם. זאת ממש לא המטרה של החלק האחרון בסיכום השנה של תחום המשחקים אצלנו. עם זאת, קשה להסתכל על אכזבות השנה ולא להיות מדוכא. אחרי הכל, זה טבען של אכזבות. אבל לא צריך להתרכז בעבר, במיוחד כשהעתיד – שנת 2008, מתחיל בעוד מספר ימים בודדים. ואיתו גם התקווה שכל המחדלים הנ"ל יטופלו. אז הנה הדברים שביאסו אותנו בשנת 2007:

      שוק המשחקים בארץ

      הדבר הכי מדכא בשבילי בכל הכתבה הזאת, הוא מצבו של שוק המשחקים הישראלי. בסופו של יום, כאן רובנו חיים, וכאן אנחנו צורכים את מוצרי הגיימינג שלנו. אם בתחומים מסוימים אנחנו לא פחות טובים מארצות אחרות, בגיימינג אנחנו עדיין מדינת עולם שלישי.

      מתוך 6 הקונסולות הדומיננטיות בשוק כיום (PS2, PS3, PSP, אקס-בוקס 360, נינטנדו DS ו-Wii) יש בארץ יבוא רשמי רק לשלוש הראשונות – אלה של סוני. למיקרוסופט יש נציגות גדולה בישראל, ובתחילת השנה הם גם הבטיחו שאקס-בוקס 360 יגיע במהלך 2007, אבל ההבטחה הזאת לא מומשה נכון ל-29 בדצמבר.

      ומה עם נינטנדו? במלה אחת, כלום. אין נציגות, אין יבוא רשמי. קשה לנו להגיד למה החברה זונחת את השוק הישראלי – יש לא מעט סברות, אבל העובדה היא שכל מי שרוצה קונסולות של מיקרוסופט ונינטנדו צריך להסתפק בייבוא פרללי ומה שמגיע איתו - בזמינות נמוכה יחסית של משחקים ואביזרים, ושירות טכני בלתי רשמי.

      ואם כבר במשחקים עסקינן, גם כאן אנחנו לא ממש מתקדמים. יש יבואנית הגדולה אחת שמשקיעה בשוק, מצליחה לקבל מלאי משחקים יחד עם אירופה, ואף מארגנת אירועי השקה ליליים בהם אנחנו יכולים להרגיש חלק מקהילת הגיימינג הבינלאומית. שתי החברות האחרות ממעטות להתייחס לקהילה, ומעדיפות פשוט לשלוח משחקים לחנויות בלי יותר מדי תשומת לב לכל מה שקורה מסביב.

      הפצה דיגיטלית

      הפתרון המושלם ליחס מזלזל מצד מפיצות המשחקים בארץ הוא ההפצה הדיגיטלית – קניית משחקים באמצעות כרטיס אשראי והורדתם מהאינטרנט ישירות לכונן קשיח. אבל גם כאן הייתה השנה מאכזבת למדי. ההפצה הדיגיטלית הייתה אמורה, תיאורטית, להוריד את מחיר המשחקים. הרי כשמפיצים משחק דרך הרשת, לא צריך להדפיס דיסקים וחוברות, ואין צורך בחנות בשביל תיווך בין המפיצה לבין הלקוח. ועם כל הכבוד, השקעה בשרתים טובים ורוחב פס גבוה לא עולה כמו הדפסת עותקים פיזיים.

      אבל המפיצות הגדולות לא ממש מסכימות עם זה. הן חושבות שאפשר להמשיך ולמכור את המשחקים באותו המחיר גם כשהם מגיעים דרך האינטרנט, ורק להגדיל ככה את הרווחים. הן גם מנסות להרגיל את הצרכנים לכך שהורדת המחירים בלתי אפשרית, ואם כבר, אז המחירים רק עולים כשמדובר בכותרי אקס-בוקס 360 ופלייסטיישן 3.

      אני לא מנסה לעודד פיראטיות – יש לי הרבה הערכה ליוצרים של משחקים טובים, ואני חושב שמגיע להם לקבל כסף על עבודתם הקשה. אבל כשיש אפשרות להוריד מחירים, זה צריך להיעשות, כי כשהמדיום הזה יהפוך לנגיש יותר מבחינה כספית, הרווחים יגיעו.

      פרסום במשחקים

      טרנד מעצבן נוסף שרק התרחב השנה בעולם הגיימינג הוא הפרסומות. מאז כניסת האינטרנט לחיינו, קיבלו המפתחים את האפשרות למכור שטחי נדל"ן וירטואלי לפרסומות, והשנה זה הגיע לשיאים חדשים. משחקים כמו Battlefield 2142, Need for Speed: Pro Street ו-Tabula Rasa אימצו את המודל הזה, ועכשיו אנחנו מקבלים משחקים עם תוכנת פרסום מובנית.

      נתחיל מהבעיה העיקרית שלי עם הפרסומות האלה, והיא הפגיעה באקספיזם. משחקים הם כלי לבריחה זמנית מהצרות שלנו והחיים שלנו אל תוך עולם שונה, ולא משנה אם מדובר בעולם מד"ב או עולם ריאליסטי בו אנו נהגי מרוצים. פרסומות אותן אנחנו מוצאים במשחקים כאלה פוגעות באפקטיביות של הבריחה, ומוציאות מהעולם הבדיוני חלק מהכיף.

      מעבר לכך, זהו אפיק נוסף לרווחים בשביל מפיצות המשחקים – אפיק שנוצר על גבם של השחקנים. דבר שכזה היה יכול להיות לגיטימי אם היינו מקבלים משהו בתמורה לצפייה בפרסומות, אבל זה לא המצב. משחקים עם מנוע פרסום לא עולים פחות מהמשחקים הרגילים, ואיכות ההפקה שלהם לא עולה על זו של משחקים נטולי פרסומות.

      איפה החדשנות?

      כל הסעיפים הקודמים מביאים אותנו לסעיף הכי חשוב, כנראה, מבחינת עולם הגיימינג – היעדר החדשנות. אנחנו מלינים על זה כבר שנים, אבל חייבים להמשיך ולדבר על זה עד שמשהו יקרה או עד שהמקלדות יישברו.

      בעשור האחרון, פחות או יותר, הכוח הדומיננטי בעולם המשחקים הוא אנשי העסקים, ולא חברות קטנות. המשמעות היא שכסף משחק כיום תפקיד הרבה יותר חשוב מחדשנות, שנחשבת לדבר מסוכן כלכלית. זאת הסיבה שאנחנו רואים יותר ויותר סדרות ומותגים, ופחות שמות חדשים.

      קחו, למשל, את Call of Duty 4. הוא לא קשור לקודמיו מבחינה עלילתית, וגם לא מבחינת התקופה בה המשחק מתרחש. אז מה הופך אותו ל-Call of Duty, מעבר לשם? שום דבר, האמת. אבל אם היו קוראים למשחק הזה רק Modern Warfare, הרבה פחות אנשים היו קונים אותו, והרעש סביבו היה הרבה יותר נמוך.

      דוגמה נוספת היא משחקים שמקושרים לסרטים חדשים. בכל פעם שיש סרט גדול המשווק לבני נוער, יהיה גם משחק על פי הסרט הזה. וברוב הפעמים, המשחק לא יהיה טוב – הוא יפותח רק בשביל לחלוב מהורי הילדים עוד קצת כסף.

      יהיה נאיבי מצידי לבקש מכם להתעלם מהכותרים הגדולים ולקנות רק את המשחקים הקטנים והחדשניים בשביל להראות לחברות הגדולות מי הבוס. אבל אני כן יכול לבקש מכם לשפוט את המשחק על פי המשחקיות שלו, ולא על פי שמו. כך, למשל, האנשים שסביבי התחילו להזיל ריר על Pro Evolution 2008 עוד לפני ששמעו פרט אחד על המשחק. ובשביל מה? מישהו באמת יכול להגיד לי שסדרת משחקי כדורגל צריכה לקבל כותר חדש בכל שנה בדיוק, ולא עדיף להוריד מהמפתחים את מסגרת הזמן ולתת להם לעבוד כמה שצריך בשביל לשפר את הגרסה הקיימת או להמציאה מחדש?

      ב-2008 כל זה ישתנה! אולי. אין יותר מדי סיכוי, אבל יש תקווה.