קומיקס.קום: ניקי ואר.ג'יי

גיל כהן ועמית אבנר (שהיה ילד אפילו במונחים של עולם התוכנה כשהקים את החברה שלו, Bwitty), הם המוחות הישראלים (למיטב הבנתי, ויתקנו אותי הקוראים אם טעיתי) מאחורי הקומיקס האמריקאי למהדרין פקפקה.קום. הם כותבים על העולם המוכר להם: גיבורי הקומיקס שלהם הם שני מתכנתים שמבלים כראוי למקצוע את רוב זמנם במשרד, מאחורי המחשב, עם כוס קפה ביד. אל אלו מצטרפים כמה אורחים - הבוס, הידיד חובש הכיפה מהשולחן שממול, עובדות המשרד במסיבה ועוד. אר.ג'יי החנון וניקי המושכת והבטוחה בעצמה מציגים את הצד הזוהר פחות של ההיי-טק - הרכילות שמאחורי השולחנות, הקומבינות, הוירוסים שהורסים את כל המערכת, וכמובן - מיטת הבוס.

כבר למדנו שברוב הקומיקסים הריאליסטיים ברשת, תמיד תהיה דמות גיקית אחת שתשקף את הכותבים עצמם. במקרה של פקפקה, אר.ג'יי הוא הגיק שבחבורה. הוא פותר בעיות בדרכים תמימות ומילוליות להפליא, היצר הרע שלו הוא תות מרחף, והמצפון שלו הוא בלנדר. בליל כל הקדושים הוא מעדיף להתחפש לצב נינג'ה ולצבוע את המכונית שלו בהתאם (מצד שני, ניקי התחפשה לבאפי, אז מסתבר שאפילו בין המתכנתים אין כזה דבר "לא גיק", רק גיק יותר וגיק פחות). הדברים הכי חשובים לו במשרד זה מסך מגניב ועכבר מגניב. וכמו כל גיק, גם לו יש בעיות עם בנות. העובדה שניקי מנפנפת בכיבושיה בפניו כל הזמן לא עוזרת, כמובן.

פקפקה הוא קומיקס מוכר. כבר קראתם קומיקסים כאלו, על משרדים, על חברים במשרד, על תככי המשרד, על החיים הקטנים של אנשים כמונו. הרשת כולה מלאה בסוג הקומיקס הזה, סטריפים קטנים ושנונים, לא מושקעים מדי מבחינת עלילה או ציור, ובכל זאת מספיקים כדי להעלות חיוך לדקה או שתיים. המקוריות של הקומיקס אינה כל כך בעלילות, אלא בהמצאות הקטנות שמלוות את הקומיקס - המודעות העצמית, המצפון והיצר הרע של אר.ג'יי, והתכתבויות קטנות עם הקוראים, שמוכיחות קשב והבנה של קומיקס מצויין - או לפחות, קומיקס שעשוי להיות מצויין, בשלב הבא שלו.

בכל זאת יש משהו מאוד מאוד ישראלי בפקפקה, הנובע ישירות מזהות יוצריו. משרד המתכנתים הקטן הוא אמנם אוניברסלי, אבל ידידם עוטה הכיפה של ניקי ואר.ג'יי קצת פחות. בליל כל הקדושים שלהם יש אווירה שמזכירה יותר מסיבות פורים, אר.ג'יי מדבר על השירות הצבאי שעשה, וניקי מזכירה יותר מכל את הפרחה המשרדית המדוגמת שדווקא משרדי היי-טק בארץ מצטיינים בה יותר.

יכול להיות שאם במקום ניקי ואר.ג'יי היו קוראים לשני החברים נועה ורועי, היה בקומיקס, על אף היותו באנגלית, משהו נכון יותר. כרגע נראה איכשהו שהתרבות האמריקאית והתרבות הישראלית שבקומיקס לא מתחברים עד הסוף - לפחות, לא לכדי משהו אחיד עד הסוף. אבל בכל זאת, פקפקה הוא קומיקס קטן וכיפי, שנקרא במהירות, וכל אחד יכול למצוא בו משהו להתחבר אליו. בעיקר אנחנו במזרח התיכון.