הטכנופובית והמפלץ המקוון

בשתיים, שתיים ושלושים, נותרה הטכנופובית ערה ועיניה אדומות. האם דיאבלו יביס אותה הפעם?

רותם ברוכין
07/02/2008

לפני שבועיים הכירו לראשונה ביני לבין המפלץ באדום, שחובבי משחקי המחשב הותיקים מכירים יותר בתור דיאבלו אדון המדון (או משהו בסגנון). אל מסע החתחתים הזה עברתי כשלצידי אחי הקטן, תולש את שערותיו בעודי מכה בהתלהבות על העכבר שלו, ומייחל ללא ספק שהיתה לו דוושת ברקס כזו של מורים לנהיגה, לעצור אותי בכל פעם שרצתי אל מותי.

אבל מאמציו השתלמו, בסופו של דבר. למדתי הרבה מ"דיאבלו". למשל, למדתי שלא צריך לפחד מגרפיקה ממוחשבת (אלא אם כן היא רודפת אתכם בלילה), שקסדה טובה מצילה חיים, ושהסייד-קיק הכי יעיל הוא ערבי. באמת. גולזאר, האסדה ואחמד, מלבד הנטיות ההתאבדותיות הקלות שלהם, היו סיידקיקים מושלמים. טוב, אז אולי את אחמד המצאתי. אז מה.

מוות זה חלק מהחיים

בסופו של דבר, הגיע היום ואחי הכריז שאני מוכנה לשחק מול שחקנים אחרים ברחבי העולם.

"השתגעת?" אמרתי. "אני בקושי מנצחת את המפלצות האלו גם ככה. רק חסר לי שפתאום יהיה להן שכל."

אחי גלגל את עיניו. "בבאטל-נט," הוא אמר, "את יכולה ליצור חבורות עם שחקנים אחרים מכל העולם, ולהילחם ביחד. כל אחד משתמש בתכונות החזקות שלו, וככה מנצחים יותר מהר את הרעים ועולים שלבים."

"אז הם בעצם משחקים איתי?"

"בדיוק."

"ומי מקבל את הפרסים?" שאלתי.

"מי שתופס אותם יותר מהר."

משחק זריזות. מגניב. לפחות, עד שהתברר שכולם מהירים יותר ממני. הפרסים היקרים שלי ברחו ממני לידיהם של דמויות אחרות. התרגזתי.

"מה את עושה?!" הזדעק אחי כשגילה אותי יושבת ליד המחשב עם מכשפה שהיו לה בקושי שני אחוזים חיים. "את עומדת ממש על מפיסטו!"

"שקט!" היסיתי אותו בזעם. "הפעם אני לוקחת את היהלום הזה!"
"איזה יהלום?!"

"הוא מפיל יהלומים וכל הזמן רק האחרים לוקחים אותם-" הדמות שלי צרחה ומתה. "תראה מה עשית! עכשיו אני מתה! והגופה שלי שם!"

אחי הביע את תהייתו האם בכלל הבנתי איך משחקים את המשחק, אבל נזפתי בו עד שהוא הלך.

באטל-נטית זה גרמנית בשבילי

בדיעבד התברר ששחקני דיאבלו הם עם מעורער, גס ומוזר ביותר.
"אני חושבת," אמרתי לאחי, "שהדרואיד הזה רוצה פיפי. אני רק לא מבינה למה הוא אומר לי את זה."

"PP," אמר אחי. "Party, please. הוא מבקש שתצרפי אותו לחבורה שלך."

"אה. אוקי. הוא אפילו מנומס."

חשבתי שלמדתי את כל מה שיש ללמוד על דיאבלו. אחרי הכל, אין כאן הרבה תורה. את רואה מפלצת, את מרביצה עד שהיא מתה. כל טכנופובית יודעת איך להרביץ, היא עשתה את זה מספיק עם כל מכשיר חשמלי שפגשה אי פעם. אבל התברר לי שבאותה באטל-נט בינלאומית, מקרבת תרבויות, לבבות וחרבות, יש שפה שלמה שצריך לדעת. אז למדתי באטל-נטית (וכשאני אומרת "למדתי" אני מתכוונת כתבתי על פתקים קטנים והדבקתי אותם על כל המסך). למדתי מה זה PP, TP, M8, GNG, N, O, NK ו-NG וכמובן, Noob, כמו ניובי, חדש, ירוק, טרי מהקופסה. שזו, מסתבר, הקללה הכי גרועה במשחק הזה.

"אבל אני באמת כזו," מחיתי בפני אחי כשהוא הלך לישון בשתיים לפנות בוקר, לא לפני שהפעיל את כל קיצורי הקללות הבאטל-נטיים שלו בחזרה אל הברברי החצוף שקילל אותי.

בשלוש לפנות בוקר הערתי אותו שוב. "מה שני אלה רוצים? לא לימדת אותי את הקיצורים האלו!"

"זה בגלל שזו גרמנית," מלמל אחי ונרדם על הכסא.

אנשים רעים באמצע הדרך

שום דבר אינו מה שהוא נראה בדיאבלו. צריך לצאת מנקודת הנחה שלכל דמות יש את היכולות של הדמויות האחרות. יש שחקנים שמחזיקים דמויות רק בשביל להעמיס עליהם חפצים. יש דמויות שהם בכלל לא שחקנים, אלא רובוטים שנכנסים למשחק משותף כדי לפרסם מכירת חפצי דיאבלו לכל המרבה במחיר (בכסף אמיתי!). יש אפילו רובוטים משוכללים שמצרפים אנשים לחבורה שלהם והורגים בשבילם את כל הרעים.

אבל האנשים היו הדבר הכי מפתיע. בייחוד אלו שהרגו אותי.

"לא שמת לב שיש עלייך שלד? שמישהו קרא עלייך תיגר?" אמר אחי כשהערתי אותו שוב בארבע לפנות בוקר.

"חשבתי שאמרת שדמויות במשחק הזה עובדות ביחד!" התעצבנתי והצבעתי בהאשמה על הגופה שלי, שנחה לה בשדה לרגליו של ברברי, שהיה אמור להיות אחד משלנו.

"אם הם רוצים לעלות שלבים ולהשיג חפצים," הודה אחי. "יש גם כאלו שסתם רוצים להילחם."

"מה יוצא להם מזה?"

"כלום. בעצם, אוזן."

"אוזן?!"

"כשאת מתה, האוזן שלך נשארת על הרצפה, גם אחרי שלקחת את הגופה שלך."

"איכס!"

טוב לדעת (מקודם)

מהפכת טיפולי הפנים: בינה מלאכותית וטכנולוגיית RF במכשיר ביתי

מוגש מטעם בי קיור לייזר

דיאבלו מכה שנית. ושלישית. ורביעית.

בסופו של דבר, החלטתי שאי אפשר לסמוך על אף אחד. רק על המפלצות. המפלצות לא יתקעו לך סכין בגב. בשביל זה יש לך פנים. אז כשהגעתי סוף סוף אל דיאבלו, הלכתי להרוג אותו לבד.
זה, לפחות, היה התכנון. בפועל הצלחתי אולי לזרוק אליו כדור אש אחד לפני שהוא ירה בין מין רשף אדום כזה שהרג אותי. והרג אותי שוב. ושוב. ושוב. ושוב.

בחמש לפנות בוקר מצאתי את עצמי, מיואשת, מוותרת על כל הקסמים ומכה את דיאבלו עם המטה העלוב שלי. לא היו לי כבר שיקויים, גם לא כסף כדי להחזיר את העוזר, ולא נראה שמישהו היה ער או מוכן לעזור. בוודאי שלא אחי, שמלמל, "תסתדרי לבד", וחזר לישון.

ניסיתי. באמת שניסיתי. אפילו עמדתי לפתוח חדר משחק בשם "שמישהו יעזור לי בבקשה ויהרוג כבר את הדיאבלו הזה כדי שאני אוכל להמשיך הלאה!" אבל התברר ששם החדר היה ארוך מדי. אז המשכתי להרביץ.

אחרית דבר

אפשר לדבר על דברים רבים בהקשר של דיאבלו. תיאולוגיה, פילוסופיה, ואפילו מגדר, ולו רק מעצם העובדה שכל מי שהדמות שלו הוא נשית מקבל על עצמו זהות של אישה, חד וחלק.
אבל להגיד לכם את האמת, כל הדברים האלו לא מעניינים אותי. אני תקועה עם המכשפה שלי בבאטל-נט, גופתי מדממת על הרצפה ליד דיאבלו והוא מתרוצץ לידה כדי שלא אוכל להגיע אליה. אם מצאתם בליבכם את הרחמים לעזור לטכנופובית אומללה, אני בעיר הרביעית, למכשפה שלי קוראים נינט. הצילו!

  • טכנופובית
  • דיאבלו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully