פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כולם רוצים לאהוב

      לכבוד יום האהבה, מגיעה סקירת הקהילות אל האתרים היחידים בעולם שלא רוצים בכלל להיות קהילה: אתרי ההכרויות

      לקראת וולנטיינז דיי - יום האוהבים הבינלאומי, תמיד נרשמת עלייה בשימוש בשירותי ההיכרויות, וכך גם בהרשמה לאתרי הכרויות באינטרנט, שמבטיחים לך, רק בארבעים שקלים לחודש (כמובן כשעושים מנוי חצי שנתי) למצוא עבורך את בחירת לבך.
      קהילת הפנויים/פנויות, רווקים/רווקות, סינגלים/סינגליות, היא כנראה הגדולה ברשת. עם זאת, היא אינה מוגדרת כקהילה. לא בפורומים שמטרתם הבלתי מוצהרת היא למצוא בן זוג (למשל "גאים בני עשרים פלוס") ובאופן מפתיע, גם לא באתרי ההכרויות הגדולים ביותר בישראל.

      סדרת שאלות פולשניות

      האמת? אי אפשר להאשים אותם. אפילו בעידן שאחרי "סקס והעיר הגדולה", שבו הרווקה המתבגרת (ויעיזו לומר המחמירים – מזדקנת) הרבה יותר סקסית משהיתה פעם, לא כיף להיות רווק יותר משכיף להיתקע על "אי המתים" בהישרדות. במיוחד לא בוולנטיינ'ז. אז איפה טוב יותר למצוא בן או בת זוג תוך כמה שעות? תלוי בכמה שעות מדובר. לרוב, את השעה הראשונה תאלצו להקדיש למילוי הטופס. כך, לדוגמה, בטופס המקיף עד כדי ייאוש של האתר "כפיות" מבית תפוז, שמתיימר להעניק לכם פרופיל פסיכולוגי מקיף בשיטת ProMatch, שבסופו של דבר יתאים לכם בדיוק את האנשים הכי מושלמים עבורכם. כמובן, בתנאי שתחיו מספיק זמן כדי למלא את כל הטופס, שהשאלות בו הן משאלות פולשניות ביותר לשאלות ביזאריות בסגנון "אם היית חתול, האם היית מגדיר את בן זוגך כעכבר, כלב, או חלב?"

      נפגעתי מחץ. חובש!

      "קופידון" נקרא על שמו המחייב של מלאך האהבה במיתולוגיה הרומית, וכיאה לשמו סובל מעודף של לבבות ואדמומיות. היי-טקי ויעיל, הוא מאפשר לכם לסמן כל גולש באתר ב"אהבתי", "לא אהבתי", או "מתלבט", כדי שתוכלו לחזור אליו אחר כך. כמובן, לפני כן תצטרכו לעבור את הפרוצדורה הרגילה של חקירות הק.ג.ב, אולי קצת קצרות יותר מאפשר ב"כפיות", אבל בהחלט פולשניות באותה המידה. האם הייתם מוכנים לשנות את מקום מגוריכם בשביל אהבה? כמה שפות אתם יודעים? האם אתם רוצים ילדים? כמה? מהם עמדותיכם הפוליטיות?

      בנוסף, חייבים מספר סלולרי כדי להירשם לאתר. למה? ככה. כדי להתאושש, מציע קופידון מעין מגזין, שרובו כתבות שיווקיות שנועדו לפאר את האתר ואת השירותים שלו. גם "תערוכת האהבה" של קופידון, שהיא כביכול מיצג אמנותי של צילומים בנושא אהבה נועדה למעשה לעודד רכישה של התמונות.

      רציני מדי

      כמו בקופידון, גם ג'יי-דייט גאה בכך שהוא נועד לחיפוש אנשים "לקשר רציני ונישואין". אחרי שעברתם את הבולדוג בכניסה תקבלו הבטחה חגיגית שכאן תמצאו, למעשה, את הנפש התאומה שלכם. זה אפילו לא נשמע טוב בעברית. ושוב, תאלצו לספר האם אתם שומרים כשרות, באיזו תדירות אתם הולכים לבית כנסת, וכל השאר, תוך כדי בהייה בעוד עשרות ומאות ואלפי פרופילים של ישראלים שכבר עברו את שלב המבוכה הראשוני דיים כדי לשים תמונה בפרופיל, וכותבים על עצמם בנימה אישית, כאילו לא עוברות מאות אלפי עיניים על המילים האלו, מסננות כבר מהשורה הראשונה. אולי כאן נמצא ההסבר לאי-קיומה של קהילת פנויים ופנויות. יש באתרים האלו משהו מתיש, משהו שמדכא מעצם קיומו. תמונת העולם שנשקפת עצובה, במובן מסויים. רווקה בת 45, יפהפיה, מחייכת אליי מהמסך, מספרת שהיא רוצה "משהו אמיתי הפעם". האם גם אנחנו נהיה רווקות בנות 45? אם לא טוב היות האדם לבדו, למה כל כך הרבה אנשים נמצאים לבד?

      לוקח את החיים בקלות

      בעוד קופידון וג'יי-דייט מבטיחים מערכת יחסים רצינית, לאבלי מתגאה בכך שהוא כבר הניב, בין השאר "אין ספור סטוצים". גם שם צריך למלא צבע שיער, עיניים, אורך, הרגלי עישון וכל זה, אבל בגדול נראה שלאבלי לוקח את עצמו הרבה פחות ברצינות מכל אתרי ההיכרויות הגורליים להחריד בגישה שלהם. מישהו נזכר כאן שבעצם אהבה זה לא מדע מדויק, וכך חלק מהאופציות הומוריסטיות. אפשר למשל לשלוח "ריגושון", מין קשקוש קטן וחביב למי שמצא חן בעיניכם. ויש גם מטבחון, בו עונים על שאלות חסרות משמעות בכוונה – מה הייתם לוקחים לאי בודד, מה המתנה שהכי בא לכם לקבל ליום ההולדת.

      בלאבלי יש גם מעין מגזין סינגלים וזוגיות עם כתבות חמודות, לפעמים מועילות, לפעמים אפילו שנונות. את האהבה אולי לא תמצאו כאן, אבל גם לא את המועקה המעצבנת של אתרי הכרויות שגורמים לכם להרגיש שמשהו לא בסדר אתכם. אולי אפילו תמצאו מתכון לסנדוויץ'.
      אבל גם כאן, כמו בכל האתרים הקודמים, לא תקבלו פורום, צ'ט, או כל דבר שתוכלו בו לתקשר עם אחיכם ואחיותיכן לרווקות. למה? אולי כי סינגלים לא רוצים את הקהילה הזו. הם רוצים להיכנס ולצאת במהירות מאתר ההיכרויות, בלי שמישהו יזכור שהיו שם.

      כולם מחפשים אהבה

      "סינגלים", רווקים מרצונם או בניגוד לרצונם, הם קהילה. קהילה שכולנו נכנסים ויוצאים בה, ורובנו משתדלים להישאר בה כמה שפחות, לפני שמישהו ישים עלינו תווית. לפני שמישהו ידע שהגענו מאתר הכרויות. זו הקהילה שבשלב מסויים בחיים, כולנו חברים בה בעל-כורחנו. ולמה, בעצם? מה כל כך נורא להיות רווק? למען האמת, זה דיון ליום אחר. בכל מקרה, כתבה זו מוקדשת באהבה לכל נטושי וולנטיינ'ז. אתם יודעים את האמת: כיף יותר לישון באלכסון.