המדריך לגיק

הומור בריטי בדרך כלל לא נחשב ל"נחלת הגיקים", אלא פשוט להומור שמדבר אל אנשים משכילים יותר, או בוגרים יותר. בפועל, בשנים האחרונות מדווחים אנשים רבים ש"זיווגים" הבריטית מצחיקה אותם יותר מגרסתה האמריקנית. עם זאת, מונטי פייתון (או כפי שכמה אנשים מעדיפים, מונטי פייטון), נחשבים להומור גיקי להחריד, אף על פי שיחסית לגיקים, אנשים רבים הכירו אותם בארץ ובכלל, ובמיוחד בתקופת הפריחה המחודשת בסוף שנות התשעים. הפייתונים, קבוצת קומיקאים שהתחילה לפעול בסוף שנות השישים, יצרו מערכונים, הצגות וסרטים, והפכו לקאלט גיקי מובהק.

דרכם של הפייתונים החלה בתוכנית ה- BBC "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", משם הגיעו ציטוטים אלמותיים כמו "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית." בהמשך יצרו החבורה מספר סרטים, שהמפורסמים מביניהם הם "טעם החיים", "בריאן כוכב עליון" ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש". אפשר לספר עוד רבות על סרטי, מערכוני והיסטוריית הפייתונים, אבל התופעה מעניינת יותר לדון בה. התופעה שהפכה את הפייתונים, לאחראים, למשל, לביטוי "ספאם".

מונטי פייתון לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה. השירים המוכרים שלהם, כמו Always Look on the Bright Side of Life, שיר חוטב העצים ושירים אחרים שהתפרסמו מתוך מערכונים, הצגות וסרטים שלהם, שגורים בפי כל, לעיתים קרובות בלי שהאדם בכלל יודע מה מקורו של השיר או מי אחראי לו. חבורת פייתון, שכללה בין השאר שמות מוכרים כמו טרי ג'ונס, טרי גיליאם וג'ון קליז (וחברים-אורחים כמו ג'ורג' האריסון או דאגלס אדאמס), נהגה לצחוק על עצמה לעיתים קרובות, לפעמים עד המוות: כשמת הקומיקאי בן החבורה גראהם צ'פמן, אירחה אותו החבורה במערכון ככד אפר שנבעט לעיתים קרובות. בנוסף, הם ספדו לו הספדים מצחיקים מעל קברו, שכללו מחוות למערכונים מוכרים. השירים של הפייתונים נענים לעיתים למבנה הקלאסי של בית ופזמון חוזר, אך לרוב הם מכילים משחקי מילים, בדיחות פנימיות ובעיקר נונסנס.

ההומור של מונטי פייתון נחשב לחדשני ומתוחכם מסיבות רבות. אחת מהן היא השימוש היצירתי והמקורי שלהם בנונסנס, או בשילוב של הומור מילולי ופיזי, לדוגמה במערכון "המשרד להליכות מטופשות" או בהופעה שקיצרה את כל מחזותיו של שייקספיר לשעה וחצי. אבל אחד הדברים הבולטים ביותר במונטי פייתון הוא פשוט אהבתם העזה לשפה האנגלית ולמילים. ההומור שלהם רהוט, שנון ובריטי להחריד, ולעיתים קרובות צריך מילון (או תרגום, במקרה הנפוץ יותר אצל גיקים ישראלים, אף על פי שגם למתרגמים לא קל לעקוב אחרי השנינויות של הפייתונים), רק כדי להבין אותו. המערכון המדגים את היכולת הזו של הפייתונים בצורה הטובה ביותר הוא מערכון התוכי המת במהלכו מגיע אדם לחנות להחזיר תוכי מת שקנה, והוא והמוכר מתווכחים על מידת מותו של התוכי. המערכון נטול פאנץ' (ולכן כשביצעו אותו הפייתונים בהופעות הסתיים אחרת בכל פעם) והדבר המשעשע והמיוחד בו הוא חילופי הדברים בין השניים, כשהקונה ממשיך לטעון במילים שונות שהתוכי מת, בעוד המוכר מתעקש שהוא חי.
היום, עשרים שנים אחרי שצולם סרטם האחרון של מונטי פייתון, ואחרי אינספור הופעות, אפשר כבר להגיד שההומור שלהם אלמותי, והוא משתקף בכל מה שקשור אליהם, כולל בפארודיות הרבות שנעשו על סרטיהם (האחרונה שבהם אצל סאות' פארק, לפני מספר שנים).