קומיקס.קום

"בנות," כך נטען בפניי לא מזמן, "לא יכולות להיות גיימריות אמיתיות. הן יפסיקו לשחק כדי לאכול, או לישון, או להתקלח." מיד קפצה לשיחה גיימרית שטענה בלהט שלא התקלחה פעם שבוע וחצי רק בגלל שהיתה שקועה במשחק. כשתמהתי על יכולתה לעשות משהו כל כך מגעיל, אמרו לי שזה אפילו מתחת לממוצע בשביל גיימרים, שרק הפסקת חשמל שגם תהרוס את האל-פסק שלהם תצליח לנתק אותם מהמחשב, אם בכלל. גם האנשים שמאחורי פני ארקייד מבלים, כך נראה, את רוב זמנם כשהם שקועים במשחקים. למעשה, הם חיים בתוך המשחקים עד לרמה בה המשחקים חודרים לעיתים קרובות לחיי היום-יום שלהם (בין אם מדובר בהזיות או אפילו בחרטה על מחיקת משחק אהוב), והם אוהבים את זה מאוד. הקומיקס הופך את האהבה הזו, שהיא כמעט בגדר סגידה למשחקי מחשב, פלייסטיישן, אקס-בוקס וידידיהם, לדבר משעשע, ידידותי-לציבור, שמסביר את המופרעות והכיף בעולמם של הגיימרים תוך כדי הרבה הומור עצמי.

בעוד הדבר הכי משעשע ומגניב בפני ארקייד הוא ללא ספק הקומיקס, אשר מציע תמונה שנונה, מצחיקה ומודעת לעצמה על עולמם של הגיימרים, באתר יש גם פורומים, המלצות, ובלוג העוסק בחיי הגיימרים, בקומיקסים, בקריקטורות ובחוויות מהמשחקים השונים, מכנסים של גיימרים ומהחיים עם החברה שלא מבינה למה כבר אין זמן להיפגש איתה. וכצפוי מכל קומיקס שמצליח ברמה גבוהה, יש גם אפשרות לרכוש מזכרות. אישית, אחרי שסקרתי את כל אלו, נבלעתי בחזרה אל הקומיקסים ודפדפתי קדימה ואחורה כל הלילה. כנראה שגם הקומיקס עצמו נותן תחושה גיימרית מובהקת: יש בו אלמנט ממכר. חלק מהבדיחות אמנם לא יהיו מובנות למי שאינו מכיר את המשחקים או העולם בו עוסקות רצועות הקומיקס, אבל רובן מתייחסות יותר לתופעה, והפאנץ' ליינים מצחיקים. רצועות הקומיקס האלו מתפרסמות, אגב, כבר כמעט שמונה שנים.

אף על פי שחייהן של הדמויות בקומיקס מבוססים (באופן מוקצן כמובן) על חוויותיהם של גיימרים אמיתיים, לוקח זמן עד שנוצרת אמינות מסויימת לגבי הגיימרים ועולמם המופרע: אפשר בקלות למתג כאבסורדי את הדברים שהם מתלהבים מהם, את רמת האובססיה אליה הם לוקחים את אהבתם למשחקים השונים, את חוסר המודעות העצמית שלהם לזמן המטורף שהתחביב שלהם אוכל, ואת חייהם בין התקנת משחק אחד לשני. אמנם, כל תחביב שנלקח רמה אחת קדימה מסוגל לאכול זמן באופן משווע, אבל במקרה של הגיימרים, העולם האמיתי הוא משני ל- World of Warcraft, למשל. אין זה אומר כמובן שהתחביב שלהם הוא כולו שלילי. ידוע היום שמשחקים מפתחים את הזריזות, הקואורדינציה, המיקוד, הידע הכללי – ולפעמים אפילו מקצועות כמו מתמטיקה.

מה שמעניין באמת בקומיקס זו ההצצה אל תוך התופעה המתרחבת של גיימריות, שפעם היתה נחלתם הבלעדית של תיכוניסטים, כלומר, אנשים שיש להם יותר זמן מאלו שעובדים, לומדים באוניברסיטה וחיים באופן כללי. בעשר השנים האחרונות עוד ועוד מבוגרים נעשו גיימרים מקצועיים, גם אם לא נולדו אל תוך העולם הזה, ומשחקים אשר נכתבו מראש לקהל יעד מבוגר יותר התחילו למצוא את דרכם אל המדפים. גיימרים הם עוף מוזר אפילו בקרב הגיקים והחנונים. אם פעם התואר המפוקפק "אלו שאפילו הגיקים לא מבינים אותם" היה שמור לשחקני משחקי התפקידים, אלו שהתרוצצו עם קוביות, מפות ודפי-דמות (ולעיתים גם עם שריונות, חרבות עץ וגלימות), שחקני התפקידים החדשים הם הגיימרים, אלו שאפילו לא זקוקים לסביבה חברתית כדי לשחק, וכדי לא להתנתק מהמשחק שלהם. מי אמר, בעצם, שזה רע, לאהוב משהו עד כדי כך?