פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוגים שמוגים

      בוריס בולטיאנסקי מאשים. את הכנסת, את הממשלה, את איגוד האינטרנט ואת ההורים. וכן, גם אתכם

      ביום שני האחרון, רק לפני יומיים הייתי בכנס השנתי של איגוד האינטרנט הישראלי. נשיא האיגוד, [[רימון לוי]], דיבר במושב הפתיחה על תחומי הפעילות העיקריים בהם עוסק האיגוד, וביניהם הזכיר את נושא ה-"תרבות ברשת" (היא תרבות דיגיטלית). בהמשך דבריו, כאשר פירט על כל אחד מן הנושאים, התייחס לוי לכך שלאחרונה "אנו עדים לאינפלציה של יוזמות חקיקה ורגולציה בתחום האינטרנט". לא פעם ולא פעמיים (ובטח הרבה הרבה יותר) התייחסתי בטור זה אל יוזמת החקיקה המסוכנת ביותר לאינטרנט הישראלית. מדובר בהצעת החוק של חבר הכנסת [[אמנון כהן]] ממפלגת ש"ס, אשר פועל לסינון האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה באמצעות הסיסמא השחוקה "למען הילדים". הצעת החוק הנ"ל מוכרת בתור פ/892, או בשמה המלא "הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים". התשס"ו-2006.

      הצעת החוק התקדמה כמעט באין מפריע, מועדת השרים לחקיקה, אל ועדת הכלכלה ומשם אל מליאת הכנסת. היום בצהריים, עברה ההצעה בקריאה ראשונה ברוב של 46 מול 20 חברי כנסת.

      אני מאשים

      אני מאשים את חברי הכנסת אשר נוטים ללכת שולל אחר השימוש הציני והפופוליסטי בעתיד ילדינו ולוקחים חלק במתן פרצה לחקיקות בלתי דמוקרטיות.

      אני מאשים את הממשלה שנותנת יד לחוקים המזכירים משטרים חשוכים לעבור כחלק מסחיטה פרלמנטרית המתבצעת כלפיה ע"י חברות בקואליציה.

      אני מאשים את איגוד האינטרנט הישראלי אשר לא טרח לנצל את הבמה שניתנה לו שלשום, בכנס השנתי שלו, על מנת להביא למודעות רבה את הרעה החולה הזו וטרח להזכיר את הסוגיה בעיקר בתור הערת אגב.

      אני מאשים את ההורים אשר אינם מרימים קול זעקה כנגד החוק הזה, אשר בפועל טוען כי אינם מבצעים את התפקיד הכי חשוב שמוטל עליהם – חינוך ילדיהם, ומביאים למצב שבו משרד ממשלתי אשר אינו אחראי על חינוך, יקבע במקומם כיצד ואיך הילדים שלהם יחונכו ולאילו ערכים.

      ולבסוף, אני מאשים את כולכם הגולשים. לי אישית נוצר הרשום שלא באמת חשוב לכם ליהנות מן האינטרנט שלכם ללא סייג, ולא חשובה לכם היכולת להחליט אילו תכנים ראוי שתיחשפו אליהם ואילו לא. בחצי שנה האחרונה, שבה ניסיתי ככל יכולתי להשפיע על דעתכם בנוגע להצעת החוק הזו, טענתם כי תסריטי הזוועה שלי לא יתממשו ואין טעם להתעסק בזה. זאת הסיבה שתסריטי הזוועה כביכול עלולים להפוך יום אחד למציאות קודרת – שכן קול המחאה העיקרי קם בתוך קבוצת דיון אחת ויחידה.

      מה אפשר לעשות?

      מדובר עתה רק בקריאה ראשונה, אבל קיים יסוד סביר להניח שאם העניינים ימשיכו להתנהל כפי שהם התנהלו עד עכשיו, החוק יעבור גם בקריאה השנייה וגם בקריאה השלישית. האופן שבו החוק ממותג ומשווק מציג אותו באור חיובי, ככזה שבה לתת מענה לבעיית האלימות וחשיפתם של ילדים אל תכנים לא ראויים. מה שאינו נאמר, זאת העובדה שאין שום דבר השונה (למעט העובדה שספקי האינטרנט אינם ספקי התוכן, כמו במקרה של חברות הטלויזיה הרב ערוצית) באינטרנט מן המדיה האחרת – ואין כל צורך בחקיקה מיוחדת עבורה.

      נראה שמרבית חברי הכנסת הולכים שולל אחר ה"כוונות הטובות כביכול" של הצעת החוק הזו. [[יובל דרור]], ו[[צפריר ריהן]] ריכזו בבלוגים שלהם את רשימת כתובות הדואר האלקטרוני של חברי הכנסת הללו, אשר בהתנהגותם מאיימים על צביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל ומעודדים אותה להצטרף למועדון המכובד של מדינות בהן האינטרנט נתון לצנזורה – מדינות כמו סין ואירן למשל.

      במקביל לא קיים עניין ציבורי רב בהצעת החוק הזו – ואצל אלה ששמעו עליה, קיימת תחושה שהיא לא תעבור. זאת הגישה שהביאה אותנו למקום שבו אנו עומדים היום, ואם היום אתם לא תפעלו להעלאת המודעות, מחר תצטרכו להתקשר לספקית האינטרנט שלכם בבקשה להפשיר לכם את הגישה לאינטרנט.