אני והחבר'ה

נתקלתי בשבוע שעבר בידיד ששאל אותי אם אני שומרת על קשר עם מישהו מהתיכון. הודיתי שלא. הייתי אדם אחר בתיכון. אפילו בצבא. שאלתי אותו את אותה שאלה, וגם הוא הודה שלא – אבל אמר, לעומת זאת, שמדי שנה הוא בודק בגוגל את שמם של כל בני הכיתה שלו, כדי לראות שאף אחד מהם לא יותר מצליח ממנו. חופש המידע הזה, הקלות הבלתי נסבלת של הגעה לאדם שהוא בגדר זר בימינו, אל המייל שלו, לפעמים אל מספר הטלפון שלו, הפכה מפחידה במהלך השנים. מצד שני, אם פעם היינו צריכים לחכות בכיליון עיניים למפגשי המחזור כדי שנוכל להשוויץ בהישגים שלנו ולראות למי נשארו חצ'קונים ומי עלה עשרים קילו, האינטרנט העלים את התופעה הזו. באופן כללי, כנראה שאנשים בדור הנוכחי פחות מנתקים קשרים אחרי שהם מסיימים את אותה מסגרת. למה לנתק קשר כשכל כך קל היום לשלוח חיבוק בפייסבוק, או אפילו סתם מייל?

לא לאנשים האלו נועד האתר "חבר'ה". בני הדור הנוכחי אפילו לא יכנסו אליו. הוא מיועד לאנשים שהתיכון, הצבא, החטיבה, תנועת הנוער והיסודי שלהם היו כל כך מזמן שהם לא בטוחים ממש בשמות הנכונים של החברים, ואפילו צריכים לחפור במגירות כדי להיזכר איזו שנה זו היתה.

הפונקציונליות של חבר'ה, מהבחינה, הזו, היא מועילה ומעניינת למדי, ולפחות למראית עין אינה פולשנית במיוחד. האתר מספק מגוון קטן מספיק של אפשרויות כדי שלא תרגישו אשמים שלא הודעתם על נוכחותכם לכל המחזור. צריך, אמנם, להירשם לאתר בשמכם האמיתי (ומצד שני, בעידן פייסבוק, למי זה מפריע?), ואז מתקבלת רשימה של כל מי שלמד במחזור שלכם, פורום המחזור, פורום בית הספר, ימי הולדת קרובים, רכילויות עסיסיות של בני המחזור, ואלבומי תמונות שם תוכלו לחרדתכם לגלות מזכרות מעיקות מעברכם, שהייתם משוכנעים שהושמדו מזמן. חשוב יותר, יש לכם הזדמנות לשלוח הודעה לא מחייבת או מייל לחברים רחוקים שהאתר הזכיר לכם את קיומם, ולשאול את האקסית מתי היא התחתנה.

הבעיה של חבר'ה היא שכאתר, עבר זמנו. הוא נוח אולי לגלישה חד-פעמית, רק כדי להיזכר בשם של זה וזה שפעם השתכרתם איתו, אבל לא יותר. יתרה מזאת, יש משהו מביך בכל הגישה הרצינית להפליא שלו לשנות נעוריכם היפות. כשאתם מצטרפים לאתר, שמכם מתנוסס למעלה בראש המחזור שלכם, כמו הילד החדש בכיתה שכולם מסתכלים עליו. ובינינו, מי צריך את ההליכה הזו בשדרת הזכרונות? כנראה שהיתה סיבה שלא נשארתם בקשר עם החברים האלו. אתר שקיומו מוצדק רק כדי להיזכר שפעם הייתם אנשים אחרים, מעודד כניסה חד פעמית אליו, ונראה גם שזה מה שמתקיים בו בדרך כלל.

הממשקים שלו לא נוחים, לא מעודדים תקשורת רציפה (מלבד אולי הוידאו-צ'ט, אבל סיפרו לי שהוא נטוש). מבחינת עיצוב, חבר'ה אפילו לא נראה אתר בפני עצמו – הוא נראה חלק מתאגיד הייד פארק – פיק – הכרויות ושות'. ככזה, הקהילות הפזורות בו, בין אם זה גדוד 200 או קן קריית אונו או תיכון עירוני ה', הן קהילות נטושות, שמשמשות בעיקר לחיפוש שמות לא ידועים, שכשנמצאו עובר הדיון למייל או למסנג'ר. אם מישהו רצה למשוך אותנו לגלות מחדש את שנות הקסם, הוא נכשל. האינטרנט הוא כל כך רחב שהכרויות ישנות אינן מוקד משיכה, וגילוי השמות האבודים של עבר ומעשיהם הנוכחים אינו מעניין מספיק בפני עצמו. בשביל זה מספיק גוגל.

בפייסבוק, לחפש אקסים מהתיכון ולצרף אותם באגביות מוחלטת לרשימת החברים שלך היא פעולה מתבקשת, טבעית והכי חשוב – כולם עושים אותה. להירשם לחבר'ה, שכל ייעודו בעולם הוא לעזור לך להיזכר בתקופה המביכה והמעצבנת של חייך, ובלי שום אפליקציות טיפשיות שיקלו על המבוכה – מה הטעם, בעצם?