ביקורת: Turok

לפני יותר מחמישים שנה נולד טורוק – צייד הדינוזאורים, כדמות קומיקס. לפני יותר מעשור הוא נולד מחדש, הפעם כגיבור משחק מחשב לנינטנדו 64 ולמחשב האישי. עכשיו הוא נולד בפעם השלישית, כדמות לקונסולות הדור השביעי: אקס-בוקס 360 ופלייסטיישן 3.

טורוק של היום הוא כבר לא אותו צייד הדינוזאורים המיתולוגי. אנשים שכתבו את התסריט למשחק החליטו שהם רוצים משהו חדש, משהו מקורי, משהו שמעולם עוד לא נוסה – אז הם הלכו ויצרו סיפור ג'נרי לחלוטין על חייל חמור סבר ורציני שמנסה לשרוד על כוכב הלכת עליו התרסקה החללית שלו ובו בזמן לבצע משימה שכוללת חיסול של דמות אפלה מעברו. שמו של החייל הוא, במקרה, ג'ון טורוק, וגם יש לו מורשת אינדיאנית, אבל כאמור – זה לא באמת משנה, כי גם אם היו קוראים לו אבי כהן מנתניה, זה לא היה פוגע במשחק.

העלילה של טורוק, כמו גם הדיאלוגים שלו, מדהימים בשטחיותם. אין כאן אפילו זכר לדמיון פורה, ויותר מדי רצינות תהומית שלא ממש מסתדרת עם הטראשיות אותה העלילה משדרת. אבל לא בשביל העלילה באנו, אלא בשביל האקשן והדינוזאורים. את כל אלה המשחק מספק, אך השאלה היא אם זה מספיק.

בבסיסו, זהו משחק פעולה שגרתי מאוד וליניארי מאוד. אין לכם, כמעט, חופש פעולה. יש, אמנם, התפצלויות כאלה ואחרות ושטחים פתוחים גדולים, אבל בכך זה נגמר. במהלך ההליכה הזאת שלכם, תפגשו מספר סוגי אויבים – חלקם אנושיים, חלקם האחר דינוזאורים. הרוג את האויב, תציל את העולם. בלי להסתבך.

הלינאריות הזאת היא לאו דווקא משהו שלילי. כמה מהמשחקים הטובים ביותר של התקופה האחרונה (Uncharted, HL2: EP2) הנם מאוד, אבל מאוד ליניאריים. במשחקים האלה לא מדובר ברצון של המפתחים לחסוך זמן בבניית עולם, אלא לבסס נראטיב מהודק ולהראות לשחקן את מה שהם רוצים שנראה. גם ב-Turok יש ניסיון כזה, אבל אי אפשר להגיד שהוא מוצלח במיוחד, ונוצרת התחושה שאנחנו הולכים על מנת ללכת ולא על מנת לראות דברים מגניבים.

אבל שוב, באנו לכאן בשביל הדינוזאורים, לא בשביל העלילה. ובתחום הזה, המשחק דווקא מפתיע לטובה. אם האויבים האנושיים טיפשים ובנאליים כתמיד, דווקא הדינוזאורים מהווים אתגר לא רע בכלל. יש כן די הרבה סוגים שלהם, כולל אוכלי עשב, ונראה כאילו הם מנהלים חיים משלהם.

בבואו להילחם יש לטורוק מספר כלי נשק אותם הוא מקבל בהדרגה. זו, למרבה ההפתעה, עוד נקודה חזקה בכותר הזה: יש כאן מגוון כלי נשק חם, החל מתת-מקלעים ועד ל-RPG, אבל הם הפחות מעניינים. הכלים המסקרנים באמת הם הסכין של טורוק והקשת שלו.

הסכין מאפשרת לכם להתקרב לכל אויב כמעט בשקט כשהוא לא רואה, ולהרוג אותו במכה אחת. הדבר הזה לא רק נוח ויעיל, אלא גם מרתק, במיוחד כשאתם נמצאים בשטח פתוח ומסתתרים בתוך הצמחייה. הקשת, לעומת זאת, יעילה למרחקים ארוכים, אך רק אם יש לכם זמן לטעון אותה. ניתן גם לקבוע את עוצמת הפגיעה על ידי החזקת הכפתור הרלוונטי לפני שחרור החץ, אך אם תחזיקו יותר מדי, הוא ייפלט. גם כאן מדובר בכלי נשק שקט וקטלני במיוחד.

הבעיות הגדולות של המשחק הזה הן ברמת הקושי שלו ובציפיות שהיו לי, אישית, ממנו. באשר לרמת הקושי, יש לומר שמדובר במשחק מתסכל עד מאוד. הנקודות בהן המשחק שומר את עצמו מעטות, יחסית, ולפעמים כוללות מספר קרבות קשים כל כך עד שכמעט בלתי אפשרי לעבור אותם בפעם הראשונה.

הבעיה השניה – ציפיותיי, נובעת מהכותרים אותם ראיתי במהלך החודשים האחרונים על הפלייסטיישן 3. משחקים כמו ראצ'ט וקלאנק, Uncharted ו-Assassin’s Creed הצליחו להציג שלבים עצומים שכמעט ולא דרשו טעינה באמצע השלב. כאן, לעומת זאת, יש יותר מדי מסכי Loading, וחלקם – באופן מעצבן לחלוטין, נמצאים שניות מעטות אחרי נקודת שמירה.

הביקורת הזאת נראית, בינתיים, כמו מעבר חציה: פס שחור, פס לבן. והפסקה הזאת לא יוצאת מהכלל, מדובר כנראה בפס הכי לבן של המשחק הזה: הגרפיקה והדיבוב. הגרפיקה של טורוק נהדרת, החל מהנופים ועד לאנימציה של הדינוזאורים. הג'ונגלים במשחק מצליחים, לעיתים, להעביר באופן מרהיב את תחושת השטח הפראי בו הסכנה אורבת מאחורי כל עיקול. הדיבוב נעשה על ידי מיטב גיבורי מדור "נו, ההוא מהזה" מוואלה! תרבות: רון פרלמן, וויליאם פיצ'נר, פאוורס בות' ואחרים.

מעבר למערכה לשחקן יחיד, שמתבררת כקצרה למדי, יש כאן גם מצבים מקוונים, שכוללים לא רק את ה-Deathmatch וה-CTF הרגילים, אלא גם מפות בהן 4 שחקנים יכולים לשתף פעולה נגד המחשב. הייתי שמח להגיד שהמצבים המקוונים מצילים את המשחק מהבינוניות (כי בחיים, כמו אצל זברה, אחרי פסים שחורים ולבנים תמיד מגיעים האחוריים), אבל הם לא. Turok הוא שיא הבינוניות – לא גרוע מאוד, אך גם לא טוב במיוחד. שווה לשחק בו קצת בשביל להרוג דינוזאורים, אבל לא מדובר בכותר חובה על המדף, כלל וכלל לא.