הטכנופובית והמפה האבודה

אחרי שהטכנופובית שיחקה במשך שבוע ברונסקייפ, כמה דברים שכבר נעשו לה ברורים מאליו הפכו שוב בלתי מובנים. מסתבר, למשל, שלמרות שיעורי ידיעת הארץ שבהם קיבלה טוב מאוד ואפילו כוכב קטן בכיתה ו', היא לא מסוגלת לקרוא מפה אפילו בשביל להציל את חייה. מילולית. כאילו, אם עכשיו אני בטירה, איפה הנהר? ומה אומרים כל הסימנים הקטנים האלו? אה, יש מפתח עם פירושים! מגניב. רגע, אבל איפה אני במפה? היי, שלט, יופי! רגע, השלט לא מוביל לשום מקום שמופיע במפה. איפה הצפון בכלל?

למזלי הרב, קיבלתי את אותו קסם שמאפשר לשוב הביתה, מה שהציל את חיי כתחליף להבנת המפה מעוררת הרחמים שלי. טוב, למעשה מה שהציל את חיי היתה היכולת המרשימה שלי לברוח מכל מצב מסוכן. אבל בעצם, הפגנתי פחדנות הרבה יותר מרשימה כששיחקתי דיאבלו. אני לא מאמינה שהתלוננתי על המפה שם.

ואכן, מרגע שהתחלתי להתקל בדם ברונסקייפ, לא יכולתי להימלט ממנו. נראה שרוב השחקנים במשחק נמצאים שם רק כדי להרביץ אחד לשני, ואפילו לא טורחים עם איזו אזהרה סמלית, משהו כמו "עמדי והילחמי, טכנופובית בת-בליעל!" שיתן לי הזדמנות טובה יותר לברוח על נפשי.

בכלל, החיים בכיכר העיר ברונסקייפ אינם עשירים במיוחד מילולית. בצ'ט אמנם הופיעו לפעמים מילים של כמה הברות ויותר, ועם זאת, רובן היו משהו כמו "אני צריך מטה קסמים דחוף", או "אני צריך כסף דחוף", או "אני צריך חברה דחוף". שמחתי לראות שהבעיות במשחק הן אותן בעיות שקיימות בחיים האמיתיים, שבהם אני מבינה קצת יותר (לא שזו חוכמה גדולה, במקרה שלי), ומיהרתי לסייע לידידיי החדשים ועוטי הגלימות הססגוניות, תוך כדי חלוקת שלל עצות לאושר שלמדתי מאודטה.

הם לא העריכו את זה.

מסתבר שקצת יותר קשה לברוח כשעשרה אנשים מתקיפים אותך, חלקם בכל מיני עזרים טכניים משודרגים שללא ספק רכשו על ידי שיחה בצ'ט האינטליגנטי הנ"ל. כשהתעוררתי, בכל מקרה, החכמתי בהרבה. גיליתי, למשל, שכל הקטע הזה שהציוד שלך הולך לאיבוד כשאתה מת אינו סתם אגדה מפחידה שמסופרת על ידי מורי הדרך של רונסקייפ. מה אתם יודעים.

אבל כשלא הייתי עסוקה בלמות, גיליתי שיש דמויות ברונסקייפ שאכן זקוקות לי נואשות. הפיראט במזח, למשל, שנואש כל כך לקצת רום שהוא מוכן לגלות לי היכן אמצא אוצר בתמורה לכך. כל השיחה איתו מתבצעת ב"יארררר!". מילא אם הוא היה, לפחות, מגניב כמו ג'וני דפ. אבל זו כנראה אשמתה של הגרפיקה המעייפת ולא אשמתו. או רועה הכבשים, שיש לו כל כך הרבה כאלו שכל הדמויות ברונסקייפ מתבקשות לעזור לו. גם הטבח היה נואש לעזרתי, שכללה בסך הכל קצת טיולים ברחבי ארץ רונסקייפ והשגת פריטים מטופשים כמו ביצים וקמח. את הפריטים המטופשים האלו, כמובן, לקח לי כמובן אינספור שעות להשיג, כי הלכתי לאיבוד, דיברתי עם האנשים הלא נכונים, חיכיתי שעות ליד חבורת תרנגולות בלי להבין שהן לא סתם מטילות ביצים להנאתן, רבתי עם פקידת הבנק שלא הסכימה להחזיר לי את הציוד שלי (הבנקים האלו, כולם גנבים), והותקפתי על ידי פרה. כן, כן, פרה. אני יודעת איך זה נשמע. אבל בהתחשב בכך שכל החיות ברונסקייפ, מעכבישים ועד תרנגולות, יכולות לשמש כמטרה לאימוני ההרג של השחקנים, מה הפלא שחלקן פיתחו אופי אלים כאינסטינקט הישרדותי?

מסתבר שהדבר שהכי עלה לטכנופובית על העצבים, בסופו של דבר, היה מבחר המוזיקה המונוטונית אה-לה צלצולים של פלאפון, שהיא לא הצליחה להחליף. הטכנופובית היתה בראש של לחזור לפנדורה, למען האמת, אבל גילתה שהוא שוב נסגר. בצר לה, החליטה שאינה מסוגלת עוד לשאת את העצבים הכרוכים בלשחק רונסקייפ, ואחרי כמה ימים נוספים, ויתרה לחלוטין. למיטב הבנתה, צריך לשחק ברונסקייפ כמה חודשים, אם לא שנים, לפני שזה נעשה כיף באמת. השאלה היחידה שנותרה היא האם תשעמם למוות את כל קוראיה עד אותה נקודה, או תפסיק כל עוד היא מסוגלת לכך. עוד שאלה היא למה כל פעם שמפסיקים לרגע את המשחק כדי לכתוב עליו כמה שורות, הוא מתנתק. האם הוא יודע עד כמה משמיצה אותו הטכנופובית?

לגיימרים הפתרונים. אני, על כל פנים, התנתקתי. אמנם נותרתי עם קצת רגשות אשמה על הטבח – אחרי הכל, יזרקו אותו לרחוב אם הוא לא יסיים להכין את העוגה. אבל היתה לי הרגשה שהוא אומר את זה לכל הבחורות. גיליתי שזה קל יותר משדמיינתי. האמנם לא מצאתי הנאה במשחקי מחשב עד עצם היום הזה? האם אי פעם אהיה גיימרית טובה, אחת מאותן בחורות טרוטות-עיניים שלא מתקלחות שבוע?

"אתה תהיה מאוכזב ממני," אמרתי לאחד מידידיי, "נכון דאגת כשנכנסתי לכל עניין המשחקים הזה שאני אתמכר? לא היה לי אפילו חשק להמשיך."

"האמת," הודה ידידי. "רציתי להגיד לך שאני לא מבין למה את משחקת רונסקייפ כבר שבועיים. משחק גרוע. אבל לא היה לי נעים, פשוט היה נראה שאת נורא נהנית."