קומיקס.קום: אנשים גדולים באמצע הדרך

בקפיצה ראשונה אל האתר של BMO, (ראשי תיבות של Blasphemy! My Oaritis), אפשר בקלות להתבלבל ולתהות האם באמת הגעתם לקומיקס עברי מגניב ומחתרתי, או שמא לאחד מאתרי החסות של סלקום, במיוחד בגלל הכוכב והצבע הסגול השולט. טיול קצר באתר מתקן את הרושם: הקומיקס, שנולד ב-2007 - כלומר, הוא חדש אפילו במונחים של הרשת - הוזמן על ידי פורטל אימו ישראלי. אבל יוצריו, דין ומולון, החליטו לפרוש עוד לפני הפרסום, התחברו עם הוובמאסטר הנוכחי שלהם, אלעד, ושחררו את הקומיקס שלהם אל החופש.

זה השתלם להם. בימו יצר לעצמו מעמד של קומיקס מחתרתי בזמן הקצר שהוא קיים, וממשיך להתעדכן מדי שבוע. כקומיקס, לוקח בערך חמש דקות לקרוא את כל מה שיש ל"בימו" להציע, אבל החמש דקות האלו יהיו מהמוצלחות שתעבירו בקריאת קומיקס ברשת. הקומיקס עצמו עוסק בשישיית תלמידי תיכון שמחליטים להקים להקת אימו. באופן מפתיע, לא כולם לבושים בשחור, מסרקים את שערם הצידה וסובלים מנטייה התאבדותית (חלק דווקא כן). בשלב זה היה אמור להתחיל תהליך הקמת הלהקה המוכר לכל מי שאי פעם ראה סרט אמריקאי ממוצע משנות השמונים - אודישנים, מציאת שם, למידת אקורדים, חזרות. אבל כל הדברים האלו, ב"בימו", מקבלים טוויסט משעשע כחלק מעולם האימו: השם ללהקה, למשל, ניתן כשאחת הדמויות מנסה להתאבד ובזמן מוות קליני פוגשת בעולם הבא את ג'וני קאש, שמציע שם ללהקה. חלק מהדמויות הן זומביות זוללות ילדים, אחרות מלקקות גיטרות, חושבות את המורים שלהן לשמפו ומשתינות לתוך התופים, חלק רואות "האנטומיה של גריי" וחלק סתם רוצות להרוג את כולם.

הדבר הכי מיוחד ב"בימו" היא קשת הדמויות הרחבה, לכל אחת מהן אופי מוקצן משלה. התערובת הזו של דמויות הגיוניות במקור שהוקצנו (כמו אלון ויעל, מקימי הלהקה, או סטיקס, מתופף והומו בארון) ושל דמויות מופרכות מראש (כמו הג'יני, או גונזלס, האתיופי שחצי ממוחו אבד בתאונה, או אפילו טל השמנה מכדי לנגן בגיטרה החשמלית שלה) הופכת את הקומיקס לתענוג קומי שנון וכתוב היטב: "חברים": גרסת האימו המיוסרת. יש אפילו הופעת אורח של קוואמי דה-לה-פוקס. וכמובן, הבלגנים הרגילים של החיים כתיכוניסטים: אהבות ראשונות, עבודות ראשונות בקניון בתחפושת ארנב ורוד ענק, וג'יני בחנות הדיסקים שחובב מוזיקת פופ גרועה.

בניגוד לצפייה, "בימו" אינו קומיקס מדכא, קודר או מהורהר. הוא קומיקס כיפי, מלא בדמויות מגניבות ובהומור מודע לעצמו של אנשים שמסוגלים להביט אחורה ללא זעם, לצחוק על הסטריאוטיפים, על עצמם ועל כל העולם. הקומיקס נכתב וצוייר בכשרון רב, במידה רבה, כך נראה, בשל העבודה המשותפת של הצוות המוכשר העומד מאחוריו, אף על פי שהוא מפיק תוצר זעיר יחסית לקומיקס.

כמישהי שעולם האימו אינו מוכר לה ובאופן כללי אינה מתמצאת בסוגי הרוק השונים ובהיסטוריה שלהם, חששתי ש"בימו" לא ידבר אליי, אך גיליתי משהו מצחיק ושנון, שבעצם מדבר לכל מי שהיה אי פעם, אפילו לתקופה קצרה, אחד מהטיפוסים המוזרים האלו בתיכון. הדבר הרע היחיד שיש לי להגיד על הקומיקס הזה הוא שחבל שאין יותר ממנו, ויותר כאלו בישראל באופן כללי.

המלצות לקומיקס ניתן להשאיר בתגובות לכתבה.