לשחק בדמויות של אחרים

פאנפיקשן, ספרות חובבים המבוססת על עולם קיים, היא תופעה חדשה יחסית, שהתחילה פחות או יותר בד בבד עם תופעת ההערצה לסדרות טלויזיה ולספרים. אבל עם בואה של רשת האינטרנט, היא התרחבה בהרבה. בדיוק כמו כתיבה יוצרת מקורית, שזקוקה לעיתים קרובות לתמיכה של קהילה, לעצות ועידוד וקריאה של קבוצה, גם כתיבת פאנפיקים, שאמורה לכאורה להיות משהו אישי ובודד מאוד, הפכה למשהו קהילתי, לפעמים רב-משתתפים, אבל בעיקר לסוג כתיבה שיש לה כמות נכבדה של קוראים נלהבים (תלוי בעולם שבו כותבים את הפאנפיק, כמובן). הפרדוקס הוא שאף על פי שפאנפיקים כמעט אינם מתפרסמים באופן מסחרי או מביאים ליוצרם כסף (פרט למקרים נדירים, כמו כותבי פאנפיקים של "באפי" שהפכו לכותבים בסדרה), הרבה יותר קל להשתפר בכתיבה ככותב פאנפיקים מאשר ככותב סיפורת מקורית: פשוט כיוון שיש כל כך הרבה אנשים נלהבים שמכירים את העולם שאתה כותב עליו, וקבוצת הביקורת רחבה יותר.

בדיוק מסיבה זו, פאנפיקים יכולים להתפתח מכל מקום – סדרת טלויזיה, סרט קולנוע, ספר או סדרת ספרים, קומיקס, אנימציה יפנית, ולפעמים, באופן מטריד, אפילו מאנשים אמיתיים. אין זה מפליא אם כך שאפילו בישראל יש קהילה רחבה של קוראי וכותבי פאנפיקים.

באתר המגדל הלבן, למשל, המגדיר עצמו "אתר הבית לפאנפיקים בעברית" (בפועל, הוא מתרכז בעיקר ביצירותיהם של טולקין, וג'יי.קיי.רולינג, עם מעט כתיבה מקורית בז'אנר הפנטסיה), יש מאגר מרשים של פאנפיקים ארוכים וקצרים מקוריים, וגם מאמרים לכותב הפאנפיקים המתחיל וטורים אישיים. מישהו אפילו ישב וטרח לתרגם פאנפיקים ארוכים מאנגלית.

הפורום הפופולרי ביותר, כנראה, לכל מי שמעוניין לקרוא ספרות מעריצים או לחטוא בה בעצמו, הוא פורום פאנפיקים בתפוז, שמספק בדיוק את אותה במה לפרסום ומקום לביקורת עבור מתחילים ומתקדמים כאחד.

מילים רבות נכתבו על תופעת הפאנפיקים, על המקור שלה, ועל הרצון המטורף-כביכול של אנשים לכתוב בעולם קיים במקום ליצור משהו מקורי משלהם. כותבי וקוראי פאנפיקים זוכים למאמרי ניתוח אקדמיים לעיתים קרובות, ובשנים האחרונות, באופן מפליא, התחילה הערכה כלפיהם, ככל הנראה עקב ההתמקצעות והשיפור המתמיד של חלק נכבד מהכותבים. תמיד יהיה זבל באינטרנט, אבל בין לבין, מסתבר, יש כמה פנינים אמיתיות.

נושא כתיבת הפאנפיקים נותר שנוי במחלוקת, וכמוהו הכותבים עצמם. פאנפיק בעצם מבוסס על יצירה שאינה שייכת לכותבו. אז למה לא לכתוב משהו מקורי? האם לפאנפיקאים יש הרבה דמיון, ובשל כך הם לא מסוגלים לראות את העולם שקראו עליו או צפו בו מסתיים וממשיכים לדמיין אותו הלאה, באלפי מצבים, מערכות יחסים ותקריות? או שאולי אין להם מספיק דמיון כדי לבנות לעצמם עולם חדש ולכתוב את סיפוריהם שם? התשובה אינה חד משמעית, גם בין חובבי הפאנפיקים וגם בין שונאיהם.

הזלזול המתמיד והדיון בלגיטימיות של כתיבת פאנפיקים אינו מרמז שאין סטנדרטים לפרסום פאנפיק ברשת. למעשה, כדי לפרסם בפורום פאנפיקים ממוצע המכבד את עצמו, עובר הפאנפיקאי בדרך כלל "סדנה" בכל האמצעים הכשרים ומקבל שלל עצות מקדימות. חלקן הגדול של העצות האלו רלוונטי מאוד גם לכותבי סיפורת מקורית: לדוגמה, הימנעות מנפילה לקלישאות, או סיפורים מוכרים מדי. וכמובן, הצורך בקורא "בטא", שיקרא את הסיפור ויעיר עליו הערות, בהיעדר עורך מקצועי. בפורומי פאנפיקים לעיתים קרובות לא מוכנים לקרוא פאנפיק שלא עבר קריאת בטא.

במקביל לדיונים בעולמות המקוריים של הפאנפיקים, ובשאלה הבלתי נצחית האם זה מתאים לדמות להתנהג ככה או לא, בפורומים נוהגים גם לחלוק ייסורי כתיבה, בעיות עלילה וקשיי התקדמות בסיפור, עצות למתחילים, ואפילו סתם לתהות למה דראקו מאלפוי תמיד יותר נחמד בפאנפיקים מאשר בספרים, ואיך מתמודדים עם כתיבה על מלחמה כשברקע מלחמת לבנון השנייה.

האם כותבי הפאנפיקים הם חקיינים, ילדים שמשחקים בדמויות של מישהו אחר, סופרים שיש לקחת אותם ברצינות הראויה, או פשוט אנשים שנהנים מסוג אחר של כתיבה חובבת, ששאר העולם עוד לא הצליח להבין את הקסם, היופי והמשיכה שלה? אין ספק שהפאנפיקים הם אמנות שעדיין מתגבשת, ולא יהיו מסקנות לגביהם בזמן הקרוב. הדבר היחיד שודאי היא שקהילות פאנפיקים, בישראל ובעולם, הם מקהילות המגובשות והערות ביותר ברשת. גם מזה אפשר ללמוד.