זר לא יבין?

אחרי החוויה הקשה של רונסקייפ, המשימות המוזרות, המוזיקה המחרידה, מספר הפעמים הרב שנהרגתי על ידי אנשים שלפני דקה ביקשו חברות, והתרנגולת שהטרידה אותי מינית, הייתי חשדנית לגבי משחקי אינטרנט חינמיים. מצד שני, לא ממש היה לי מקור אחר למשחקים, בהתחשב בכך שהעורך הפסיק להחזיר לי טלפונים מאז שהציג בפניי בגאווה את האייפון החדש שלו ואני פקחתי עיניים תמהות ושאלתי אותו אם זה השלט של הטלויזיה או הוידאו.

וכך קיבלתי מידיד המלצה לשחק ב- 5 Days a Stranger, משחק שכבר מראש היה לו יתרון גדול על המשחקים הקודמים ששיחקתי – התחלה, אמצע וסוף. סיפור סגור. בסיפורים אני דווקא מבינה.

אף פעם לא הבנתי למה תמיד הגיבורים במשחקי מחשב הם הרפתקנים נועזים: לוחמים עשויים ללא-חת, מכשפים מסתוריים, גנבים מקצועיים ומומחים בעבודתם. למה אף פעם לא רואים משחק מחשב שהגיבור שלו הוא גנן, או קופאית בסופר, או פועל זבל, או מנקה?

בכל מקרה, אני, או הזהות המגדרית שהיתה "אני" ונרמסה בשיטתיות על ידי משחק שאין בו אפשרות לשחק גיבורות נשיות, קיבלתי לידי האמונות את גורלו של טרילבי, נוכל וגנב בדרכו לאחוזת דה-פו, שם נפטר היורש האחרון של המשפחה העשירה, ועד שעורכי הדין יניחו את ידיהם החלקלקות על שאר הרכוש, מקווה בינתיים לעשות קופה על התכשיטים ושאר האוצר. איזה אידיוט. אפילו טכנופובית כמוני הבינה מה מצפה לו באחוזה החביבה לפי המוזיקה הלא-חביבה-בכלל. "לא! מה אתה עושה!" זעקתי, וניסיתי נואשות להסיט את המכונית שלו מהדרך בזמן ההקדמה. אחרי שהחלפתי את העכבר באחד אחר מהמלאי שנח תמידית במגירה שלי, השלמתי עם גורלי האכזר, ללוות גנב שהוא כנראה קצת רפה-שכל (מן הסתם, כמו כל דמות אחרת שאי פעם נתנה לטכנופובית למשול בה).

אז פרצנו לבית, אני וטרילבי, וזו היתה הפעם הראשונה במשחק בה קיבלתי יכולת להתערב במעשיו של הפוחז האוויל הזה. כמובן שמיד הצבעתי על החלון, שבאופן בכלל לא מפתיע, סירב להיפתח. "זה בטח נעול," אמר לי טרילבי. "לא נורא, נרד מלמטה." הטיפש עדיין לא הבין מה קורה כאן, אבל אני הייתי נחושה בדעתי לא למות במשחק הזה. יותר מעשר פעמים. ניסיתי ללחוץ על מקש הדיבור ולדבר איתו, אבל הוא טען שהוא כבר מדבר עם עצמו. בשלב זה הבנתי שבניגוד לדמויות שהתרגלתי להתמודד איתן, למר טרילבי יש את הדבר הארור הזה הקרוי דעה. דעה על כל דבר, למען האמת. הוא העיר שהציורים מכוערים, שהתעודות על הקיר גורמות לו לשנוא את דיירי הבית, שהוא צריך תספורת, ושהוא לא צריך להשתין. הוא גם שכח להוריד את מסכת הניילון מפניו והבהיל עד מוות עובר אורח. אפשר להאשים אותו? אם אני הייתי רואה מפגר באפור מסתובב בבית שללא ספק לקוח מסרט אימה, גם אני הייתי בורחת כל עוד נפשי בי. נראה ששנינו קצת התאכזבנו כששום מפלצת לא התגלתה מאחורי וילון האמבטיה.

הופתעתי לגלות שבסך הכל, די קל לשחק את המשחק. הגרפיקה המיושנת-בכוונה עשתה הכל ידידותי יותר, המוזיקה מורטת העצבים פינתה את מקומה לקול פסיעות מסתורי (ומרגיע יותר, איכשהו), והאנשים שבאמצע הדרך היו מצחיקים למדי. בשלב מסויים טרילבי, בדיוק כמוני, הבין שיציאה מהבית הנורא הזה חשובה הרבה יותר מגניבה של כמה תכשיטים זולים, שממילא לא מצאנו. אבל בשלב הזה, כל החלונות היו תקועים, וכל הדלתות, כמובן, נעולות. איזה כיף. אין ספק שהמוות מחכה לנו מעבר לכל פינה. בקומה התחתונה בחנתי כמה דלתות, חלונות, ספות, ציורים מכוערים, ברכת שחייה ושק עצום של מלח. נאחזתי בכל אחד מאלו כאינסטינקט הישרדותי טהור שיבטיח את שלומי מהמפלצות החיות בבית, אבל טרילבי לא נראה מעוניין עד הרגע בו פגשנו גנב אחר, הארטלי, שנקלע לאחוזה, והסביר לנו שמשהו על-טבעי נועל אותנו בפנים. כאילו שהיינו צריכים אותו כדי שיסביר לנו. מצד שני, כאן כבר הדברים התחילו להיות מעניינים. בטלויזיה שמעתי שאף אחד לא יודע איך בני הזוג דה-פו מתו, ואחר כך פגשתי ממש את אותה כתבת טלויזיה צבעונית ומשעשעת, וגם נער שטיפס על העצים בחוץ. עם כולם דיברתי וחקרתי אותם לעומק, ובלי לשים לב, ממש התחלתי להינות. כטכנופובית, תעלומות בלשיות תמיד דיברו אליי יותר ממשחקי מחשב. אין לי ספק שכל אחד מהמטומטמים האלו שנקלעו לאחוזה רדופת-השדים יכול להיות הרוצח, אף על פי שאני חושדת יותר מכל בחיות המפוחלצות בסלון. נו, טוב, יש לנו עוד ארבעה ימים, לי ולטרילבי, לפתור את התעלומה. אם לא נמצא קודם את מותנו הנורא והאכזרי, כמובן.