האמת תשחרר אתכם

יש לנו נטייה לפחד מהלא-מוכר. אין מה לעשות, ככה זה. בנוסף, כשהדעות שלנו על תחום כלשהו לא מפותחות דיה, קל מאוד להשפיע עלינו לחשוב דבר כזה או אחר, פשוט כי אין לנו את הכלים להתמודד עם טיעונים בעד או נגד הנושא המדובר. תוסיפו לכך את הנטייה שלנו לציית לדמויות סמכות, גם אם הדברים אותם הן אומרות מנוגדים להגיון שלנו, ומה קיבלתם? נכון, את הסיבה לכך שמשחקי מחשב ווידאו הם הרוק'נ'רול של שנות ה-2000 – תופעה מקובלת מאוד אצל צעירים, שנחשבת בעיני רבים מבני הדורות המבוגרים יותר למגונה.

בשנים האחרונות, אנחנו עדים ליותר ויותר ניסיונות חקיקה ברחבי העולם שמטרתם להגביל את גישתם של בני הנוער למשחקי מחשב "אלימים". האנשים שמופיעים בחזית ההצעות האלה אמנם עושים זאת, בדרך כלל, מתוך אמונה שזהו הדבר הנכון לעשות למען עתיד ילדנו (עו"ד ג'ק תומפסון, למשל), אך מאחורי הקלעים כמעט תמיד תמצאו אינטרסנטים דוגמת פוליטיקאים (הילארי קלינטון וג'ו ליברמן הם שתי דוגמאות טובות) שמאוד רוצים למצוא חן בעיני הציבור, או אנשי תקשורת שמטרתם להביא סקופ מרעיש שירתק את הצופה אל המסך.

העובדה שעל כל מחקר שמוכיח קשר בין משחקי מחשב אלימים לאלימות בעולם האמיתי ניתן למצוא אחד שיראה כי המשחקים האלה דווקא עוזרים לבני נוער להיפטר מהאגרסיות שלהם ולהירגע, לא משנה. סקופים תקשורתיים ודברי פוליטיקאים לא תמיד עוסקים בעובדות, בלשון ההמעטה. ואנחנו, כגיימרים, סובלים מסטיגמה.

הדרך הקלה ביותר להיפטר מהדימוי השלילי שהולך יד ביד עם תעשיית המשחקים היא פשוט לחכות. המבוגרים של מחר הם הגיימרים של היום, וככל שרבים יותר מהם יגיעו לעמדות כוח בתעשיות שמשפיעות על דעת הקהל, המהומה סביב המשחקים תקטן. כמובן שאז יגיע לו אויב חדש כלשהו, אבל לא יהיו אלה משחקים אלימים. עם זאת, לא לכולם מתאים לחכות, חלקנו רוצים להתמודד עם התופעה כבר עכשיו, במיוחד בקרב האנשים שקרובים אלינו, וזה יכול להיות קצת מסובך.

רוב הסיכויים הם ששונאי-המשחקים בקרבתכם לא עשו את הקישור בין משחקים אלימים לבין אלימות בעולם האמיתי לבד. מישהו עזר להם, והמישהו הזה הוא – לעתים קרובות - התקשורת. בכל פעם בה נער מעורער בנפשו מתחיל לירות באנשים, אמצעי תקשורת רבים זועקים לשמיים ומזמנים פסבדו-מומחים שמסבירים כי יש קונסנזוס בקהיליית המדע על הקשר הבלתי-מעורער בין משחקים לאלימות.

התפקיד שלכם כאן הוא לא סתם להתווכח – לא תוכלו להשיג כלום אם תגידו "אבל זה לא נכון". הצעד הראשון שלכם הוא לתת לבן אדם שמולכם את הכלים להבין כי אין קונצנזוס ואין נעליים. בקישורים שבסוף הפסקה הזו תוכלו למצוא מחקרים שטוענים כי השפעת המשחקים יכולה להיות גם חיובית.

אם זה לא עובד, נסו לשנות את עמדת האדם אתו אתם מתווכחים גם אם החשיבה הביקורתית שלו לא מופעלת בעקבות מתן עדויות לכך שאולי לא אמרו לו את כל האמת. בכל מקרה, יש בו, בצעד הראשון, תועלת שבזריעת גרעין הספק.

הצעד השני הוא פנייה אל הידע של אותו האדם, משהו בו הוא מאמין, אך לא מקשר לתחום המשחקים. אולי תופתעו לגלות שרבים מהנערים של שנות ה-50 וה-60, אלה שנלחמו במלחמת הרוק'נ'רול וצחקו על הוריהם שאמרו כי מדובר במוזיקה משחיתה, הפכו עכשיו לאנשים שעושים את אותו הדבר לילדיהם, רק בקשר למשחקי המחשב.

דברו אל ליבם, נסו להזכיר להם את הדברים הלא-מזיקים-בעליל שנחשבו לנוראיים בעיני הוריהם. תעשו בשבילם את הקישור הזה – בהרבה מאוד ידיעות על משחקים אלימים ניתן להחליף את המשחקים בסוג כזה או אחר של מוזיקה, והכתבה תתאים בול לתקופות שונות ב-60 השנים האחרונות.

זכרו, בכל מהלך הויכוח הזה, כמו גם בויכוחים אחרים, אל לכם להתנשא יותר מדי או להעליב את מי שעומד מולכם. דבר שכזה יגרום לשלילה אוטומטית של הטיעונים שלכם כי אף אחד לא רוצה להקשיב למישהו שמעליב אותו. כך, למשל, אם אתם מתווכחים עם אדם דתי, אל תצחקו על אמונתו – טבעה של אמונה, במיוחד אמונה חזקה ומושרשת, הוא כזה ששולל טיעונים רציונליים.

והכי חשוב, אל תתייאשו. גם אם כתבי צרכנות של ערוצי טלוויזיה ועיתונים מקיפים אתכם מכל צד וצועקים שמשחקים גורמים לאלימות, אל תכנסו לפאניקה. אתם חכמים מספיק כדי להבין שזה לא מידע אבסולוטי, ואפילו לא דעת רוב.

אולי מתישהו כן יהיה קונצנזוס על כך שמשחקים גורמים לאלימות – אני לא שולל את זה, ואקבל את הקונצנזוס הזה בהבנה. אבל בינתיים, כל עוד אין אף הוכחה קונקרטית לכך, צריך שאנשים ידעו כי זהו המצב. אין להם מה לפחד.