בלוגים שמוגים

לפני כמעט שנה, בטור הראשון של "בלוגים שמוגים", שפורסם תחת שם זמני, בחרתי לפתוח את הטור בנושא בעל חשיבות עליונה: אילנה בר אובחנה כסובלת מ[[לוקמיה לימפובלסטית]] והייתה זקוקה בדחיפות לתרומת מוח עצם – דבר שהיה מציל את חיה. לצורך העניין הקימו קרוביה בלוג עם הכותרת "הבלוגוספירה יכולה להציל חיים" וקראו לגולשים לתת דגימות דם במטרה למצוא תורם מתאים.

למרבה הצער, בפוסט שנכתב אמש ע"י בנה בבלוג, התבשרתי כי אילנה בר נפטרה לפני כחודש כתוצאה מסיבוכים הנגרמו מדלקת הריאות בה לקתה.

המשפט שבכותרת הבלוג, על כך שהבלוגוספירה יכולה להציל חיים הוא נכון, על אף שהבלוגוספירה לא הצליחה להציל את אילנה, הירתמותה הביאה לעלייה במודעות למחלה והגדילה את מספר התורמים הפוטנציאליים – דבר שיכול לסייע לחולים אחרים בעתיד.

בנה של אילנה מסיים את הפוסט וקורא לנו שלא לוותר, גם כאשר נראה חסר תקווה, ולא רק בשביל לזכות בכמה רגעים נוספים של אושר. אני רוצה לנצל במה זו ולהצטרף לקריאה זו, עבור כל אותם האנשים שזקוקים לעזרה ואפילו מאמץ קטן שנוצר כתוצאה מכך שלא ויתרנו יעזור להם.

אילנה בר,
1947-2008
יהי זכרה ברוך.

לפני מספר ימים, בקשה ממני ידידתי שאחתום על עצומה מקוונת המוחה על עוולה בתחום זה או אחר של חיינו היום-יומיים. סירבתי לעשות זאת מכיוון שאינני מאמין גדול בפעולות מחאה אינטרנטיות, ובעצומות בפרט. אבל עצומות הנן כלי שפעמים רבות נעשה בו שימוש מחוץ לאינטרנט והסיבה שאנחנו מופנים אליהן אונליין היא קלות איסוף החתימות שהרשת מאפשרת.

ביום שישי שעבר התקיימה פעולת מחאה אינטרנטית בענקית הבלוגים LiveJournal אשר עברה לפני מספר חודשים לבעלותה של חברת SUP הרוסית. משתמשי האתר יזמו, במחאה על ההחלטה לבטל את האפשרות להשתמש בחשבון המשתמש הבסיסי (נטול פרסומות לגמרי) עבור נרשמים חדשים, פעולה תחת הכותרת "One Day Content Strike" – למעשה מדובר ביום ללא לייבג'ורנאל, אשר במהלכו המשתמשים לא כתבו פוסטים חדשים. אתר החיפוש הרוסי "Yandex", אשר מנתח ומאפשר חיפוש בבלוגים הנכתבים בשפה הרוסית בפלטפורמה, מביא נתונים על פיהם במחאה נטלו חלק כ-15% מן המשתמשים הכותבים באתר בשפה הרוסית. בקרב המשתמשים הותיקים מביניהם, נרשמה היענות רבה עוד יותר ליוזמת המחאה, ומספר המשתתפים בה עמד על למעלה מ-20%.

ככלל אני נגד פרסומות, ופעמים רבות אני מעדיף לשלם סכום סמלי תמורת השירות נטו – כך היה בתקופה שכתבתי בישרא-בלוג וכך גם יכול היה להיות אם הייתי נרשם ללייבג'ורנאל היום, לאחר שהשינוי נכנס לתוקפו (יש לציין שמשתמשים בעלי חשבון משתמש בסיסי אשר נרשמו ללייבג'ורנאל לפני ה-12 למרץ 2008, ימשיכו ליהנות מן החשבון שלהם). עם זאת, אני מבין היטב שמאחורי השינוי של SUP עומד אינטרס ברור והגיוני להרוויח כסף. אני מתקשה להאשים מישהו ברצון זה ולכן אם הייתי כותב באופן קבוע בלייבג'ורנאל, סביר להניח שלא הייתי מצטרף למחאה (מה גם שסביר להניח שהייתי בעלים של חשבון מתקדם יותר מאשר החשבון הבסיסי) – אני לא חושב שראוי להכתיב לחברה שמספקת לך שירות, כיצד היא תנהל את המודל העסקי שלה, במיוחד כאשר גם אני וגם החברה מעוניינים ברווחיותה – על-מנת שתוכל להמשיך ולספק לי את השירות שבו אני משתמש.

יואב לרמן, הבלוגר האורבני האהוב עליי, שבלוגו האישי עוסק בדרך כלל בת"א, מפנה את קוראיו אל מאבק אזרחי המתרחש בעיר הממוקמת בשכנות לתל-אביב. כידוע, ישראל היא מדינה קטנה הגדושה בכלי רכב וקצב גידול האוכלוסין דורש הסבת מרחבים ציבוריים רבים למקומות חניה עבור המכוניות החדשות. לא פעם ולא פעמיים התייחס לרמן אל מצוקת החניה וסוגיית הריסת גנים ומרחבים ציבוריים אחרים לצורך בניין חניות. גם הפעם ההפניה עוסקת במחאת אזרחים נגד הפיכת [[גן הקופים]] (מוכר גם תחת השמות גן שאול וגן הנשיאים) ברמת גן, לאתר חניה תת קרקעי.

ג'ימי גאטרמן, העורך של [[Release 2.0]] מקבוצת אוריילי וכותב קבוע בראדאר – הבלוג הקבוצתי של אוריילי, מבשר לקוראיו על כך שהוא ביטל את המנוי האחרון שהיה לו על עיתון מודפס – על ה-[[New York Times]]. לדבריו, במשך השנים האחרונות הוא ניפה לאיטו את המנויים הרבים שהיו לו על כתבי עת מודפסים, אשר הוחלפו בגישה אל אותם התכנים באמצעות האינטרנט. הקש ששבר את גב הגמל עבור גאטרמן היה כאשר הוא לקח את הגיליון האחרון של הטיימס ממפתן דלתו, התיישב לקורא וגילה לתדהמתו שאת מרבית הכתבות הוא כבר הספיק לקרוא ברשת. את ההחלטה שלו הוא מסכם במילים – "ב-2008, העיתון של היום הוא החדשות של אתמול" ומצהיר שהוא מתקשה להאמין שהגרסה המודפסת תוכל לשרוד, אם אפילו אנשים כמוהו שמכורים לטיימס לא יכולים יותר למצוא הצדקה במנוי למהדורה המודפסת של העיתון.

בזמנו, הסתובב באינטרנט סרטון בשם EPIC 2014, אשר עסק בכוחה של גוגל לשלוט על התוכן אותו אנו צורכים. הסרטון הסתיים בכך שהטיימס הניו יורקי החליט שהוא לא ינסה להתחרות בגוגל במגרש שלה ופשוט יחדול מלהוציא גרסה מקוונת ויתמקד אך ורק בפרינט. עם ריבוי האנשים שקוראים את החדשות שלהם (ולא רק) מעל מסך המחשב, העיתון המודפס נשאר כנצר לתקופה עתיקה ועלול להפוך למוצג מוזיאוני בעתיד. לא אעסוק בתחזיות, אבל כנצר לדור שנולד לפני שהאינטרנט פרצה לכל תחומי חיינו, אני חושש שהדורות הבאים עלולים שלא להכיר עוד את הנייר בתור הפלטפורמה הנפוצה ביותר להעברת מסרים.