באשר אבדנו, עבדנו

תכננתי לכתוב טור אחר לחלוטין היום. מה שהתכוונתי לעשות, למעשה, הוא להמשיך לשחק במשחק המגניב 5 Days a Stranger. לגורל היו, לצערי, תוכניות אחרות. וכבר למדנו שגורל מתערב תמידית בחייהם של טכנופובים. למדתי מספיק את הלקח הזה כדי לא להיות מספיק טיפשה ולהסכים לקבל מחשב נייד מהעבודה. הייתי צריכה להגיד להם באדיבות, "לא, אני מצטערת, אני לא יודעת להפעיל את הדבר הזה, אין לי מושג מה זו השן הכחולה הזו שכולם מדברים עליה, ואני לא באמת מאמינה שאפשר להתחבר לאינטרנט בלי הכבל ההוא שהטכנאי של בזק זוחל מתחת לשולחן שלי כל כמה חודשים, בדיוק אחרי שניקיתי שם, ומחבר אותו בחזרה."

אבל כמו כל טכנופובית, הייתי נאיבית. האמנתי שאצליח להתמודד עם הטכנולוגיה החדשה. אחרי הכל, למדתי המון בשנה הזו של כתיבת הטור. אפילו התקשרו אליי ביום שלישי מחברת הלווין לשאול אם אני רוצה "יס מקס" ולא שאלתי "מה זה?". אז לקחתי את המחשב הנייד, חיפשתי במשך שעה וחצי את העכבר, גיליתי שאין כזה, ישבתי בהבעת חשיבות עצמית מחוץ לבית קפה והעמדתי פנים שאני גולשת באינטרנט עד שמלצרית שאלה אותי אם אני צריכה סיסמה, גיליתי שבטרייה לא נטענת אם לא, נו, מטעינים אותה. אחר כך התקשרתי לספקית האינטרנט שלי וצעקתי עליה שהאינטרנט האלחוטי שלי מתנתק כל הזמן. היא טענה בתוקף שאין לי אינטרנט אלחוטי. דפקתי על הדלת של השכנים וביקשתי באדיבות שישמרו על הקשר קצת יותר יציב, כי אני לא מצליחה להוריד ככה את "איך פגשתי את אמא".

בכל אותו שבוע מאושר של גילויים טכנופוביים לעצמי ולסביבתי, לא הקדשתי שמץ קל של תשומת לב למחשב הישן שלי, הענתיקה בת שבע השנים שנחה מוזנחת תחת שולחן הכתיבה שלי, חתולים ישנים על גבה כדי להתחמם ובכל פעם שאני מדליקה אותה אנשים חושבים שהפעלתי מכסחת דשא. הטכנאי הוותיק שלי הגיע אליי הביתה כשהבעה יגעה על פניו, תוהה האם גם הפעם אני קוראת לו כדי שידליק את המסך או יחזיר את הכבל לחשמל. להפתעתי, הוא פתח את המחשב וחיטט בקרביו שעה ארוכה, שלא כבדרך כלל. "תקשיבי," הוא אמר. "יש כאן בעיה."

"יש כאן בעיה", אפילו טכנופובים יודעים, היא כידוע מילת קוד בשפת הטכנאים ל "זה יעלה לך הרבה כסף."

"טוב טוב," אמרתי. "כמה?"

"את לא מבינה. היה כאן קצר כללי. נשרפו לך ההארד-דיסק, המאדר-בורד, המעבד, ספק הכוח," והוא המשיך בעוד רשימה ארוכה של דברים שהיו עבורי כתערובת מבולבלת של סינית ויפנית, אך הותירו אותי עם הרגשה משונה שמשהו עצוב מאוד קרה.

פפפפף. אתם בטח אומרים לעצמכם. היא טכנופובית. למה כל כך עצוב לה, בגלל המחזיק כוסות שהיא עשתה מהכונן של הדיסקים? אבל האמת, אף על פי שאני טכנופובית, אני קשורה למחשב שלי מאוד. אני שותה קפה ועושה כלים בזמן שהוא עולה. מקפלת כביסה בזמן שהוא בודק מיילים. שוטפת רצפה כשאני מחכה שגוגל יפתח. המחשב הזה אחראי לעובדה שאני בכלל עושה משהו בבית. ובלי שום קשר, היו לי עליו קצת דברים חשובים. טיפה. נגיד, שבע שנים של מסמכים, תמונות, מוזיקה, וידאו ומייל.

"אז... מה עושים?" שאלתי.

"אני רואה שאין לך כונן די.וי.די," ענה הטכנאי. "זה אומר שכל הגיבוי שלך על דיסקים? באסה."

"גיבוי? מה זה?"

בלילה, לפני שהלכתי לישון, בעודי בוהה בעצב בשברי המחשב הערום שלי, הרהרתי כמה אכזר הוא העולם לטכנופובים. הטכנאי שלי היה אומר על זה "אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו", ושהבעיה לא היתה השבוע האחרון אלא שבע השנים שקדמו לו, אבל אני לא מאמינה לו. בגדתי במחשב שלי, ועונשי היה שהענתיקה הנאמנה שלי התקלקלה בשבוע בו גיליתי את חדוות המחשב הנייד. אולי טכנופובים תמיד אמורים להיות קצת אחורה מבחינה טכנולוגית, והיקום מתנקם בהם אם הם מנסים לגעת במשהו שהם לא ראויים אליו. אולי רוב המכשירים החשמליים לא אמורים לסייע לך לעשות את עבודות הבית, וכשזה קורה צריך לחשוד. אולי אפילו טכנופובים נקשרים לטכנולוגיה שלהם ולכל מה שהיא נתנה להם בלי לשים לב. ואולי אפילו לא יהיה טור טכנופובית מצחיק השבוע. ולשם שינוי בכוונה.