קצת אחרי שבחברת נינטנדו הכריזו על שמה של הקונסולה החדשה שלהם ה-Wii נכנסה תעשיית המשחקים לתקופה מאוד מוזרה בה דווקא הווי הייתה הקונסולה המושמצת ביותר, ולא ה-PSP של סוני. כשהושקה הקונסולה וזכתה להצלחה מדהימה בכל רחבי העולם, חזר המצב לקדמותו וה-PSP התיישב שוב על ספסל המושמצים.
יש לא מעט סיבות להשמצות האלה החל מהעיצוב הלקוי (כפתור הריבוע הנתקע) בגרסאות המוקדמות של הקונסולה, דרך הסוללה החלשה יחסית ועד להימור אותו לקחה סוני עם תקליטורי ה-UMD שהיו אמורים להיות הדבר הגדול הבא והפכו לדבר ההמדכא העכשווי. אבל עם הזמן התפתחה לה הקונסולה הניידת של סוני, שאמנם חיה בצילה של הנינטנדו DS המצליחה אבל הצליחה לצבור יותר ויותר יכולות חדשות בזכות עדכוני תוכנה ועדכון חומרה אחד שהפך את המכונה לדקה יותר וחזקה יותר. בנוסף, תאמינו או לא, גם ספריית המשחקים שלה הלכה וקיבלה כותרים טובים יותר ויותר. בשקט בשקט, מתחת לאף של רבים מאיתנו, הגיעו ל-PSP משחקים מצויינים, ובראשם עומד כיום God of War: Chains of Olympus.
אלהי הממון
סדרת משחקי God of War היא אחת ההצלחות הגדולות ביותר של אולפני המשחקים בסוני. אפילו בדור בו ויתרה החברה על הבלעדיות בכותרים רבים (אהם, GTA), God of War לא להתבלבל עם Gears of War של חברת Epic נשארת בלעדית לקונסולות של סוני. עם זאת, הפיתוח של גרסאת ה-PSP למשחק המצליח נדד לו מאולפן סנטה מוניקה של החברה ל-Ready At Dawn החבר'ה שהביאו לנו בעבר את Daxter.
אם את דקסטר מאוד חיבבתי, את GoW: Chains of Olympus הצלחתי לאהוב כמעט בכל ליבי. המשחק, שמתרחש כעשור לפני עלילת GoW I, מציב אותנו שוב בנעליו של האנטי-גיבור הטראגי קרייטוס לוחם העשוי ללא חת וללא יותר מדי שכל שעשה עסקה עם האלים ומשלם על כך כל חייו האומללים. העלילה הפעם כוללת משימה של האלים, ששולחים את קרייטוס להציל את אל השמש עסק שמתברר כמאוד טיפשי ומסוכן, אבל מצליח להחזיק את 6-7 השעות של העלילה.
אם כבר שיחקתם במשחקי הסדרה, תרגישו עם הכותר הזה בבית. סכימת השליטה בו זהה כמעט לחלוטין לזו של המשחקים הקודמים, וההבדל היחיד הוא שבמקום הסטיק האנלוגי הימני יש כאן שימוש בשילוב של שני כפתורים והסטיק האנלוגי היחיד של ה-PSP. בכל שאר הדברים, המשחק מרגיש כמו בבית.
גם האקשן עצמו, שכולל כמו בעבר שילוב בין קרבות רגילים לבין מיני-משחקים של לחיצה על הכפתורים הנכונים, נשמר כמו שצריך. הוא מותח, מאתגר ברמות הקושי הגבוהות ומספק מאוד כשאתם מנצחים את אחד הבוסים הענקיים של המשחק. את כל הקרבות האלה אתם מבצעים לא רק עם החרבות של קרייטוס, אלא גם עם מספר כלי נשק חדשים וייחודיים למשחק, שניתנים לשדרוג אשר פותח אפשרויות חדשות.
קרייטוס בשלשלאות - נראה נהדר
באופן מפתיע הרבה יותר, הצליחו המפתחים לשחזר גם את הרמה הגרפית של כותרי הסדרה שיצאו לפלייסטיישן 2 ומשכו את יכולות הקונסולה למקסימום. Chains of Olympus נראה נהדר, החל מעיצוב השלבים ועד לפרטים הקטנים שהופכים את העולם בו מתרחש לחי. לפידים משתקפים ברצפת שיש, קרן דקה של אור מראה את כמות האבק באולם וקרייטוס עצמו זז בצורה מאוד אמינה. כל זה כמעט בלי מסכי טעינה ולגמרי בלי ירידות מעצבנות בקצב הפריימים.
מה שעזר למפתחים הוא העובדה שאין במשחק הזה, בדיוק כמו בקודמיו, מצלמה חופשית. התסריטאים של הכותר הזה מראים לכם בדיוק את מה שהם רוצים, והמראות האלה יפהפיים ברובם. הצלילים, בהם העולם הזה מלא, רק עוזרים לתת לכם הרגשה של חיים, ומושכים אתכם אל עולם המשחק גם אם אתם נמצאים מחוץ לבית.
סיכום
אין לי דברים רעים להגיד על Chains of Olympus. מבחינתי, הוא היווה את המשחק המושלם לקונסולה ניידת מאתגר ומושך, אך עם זאת מתאים למפגשים קצרים מאוד ומלא בנקודות שמירה למקרה שהקונסולה תכבה בדרך. יש שיגידו שהוא קצר מדי (6-7 שעות, כפי שאמרתי כבר), או שאין לו ערך מעבר למערכה לשחקן יחיד, או שאין בו מספיק פאזלים גדולים וכל אלה הנן טענות לגיטימיות, אבל גם לא ציפיתי לכל אלה מגרסה ניידת של God of War. את מה שהוא בא לעשות, הוא עושה מצויין, ולדעתי אף שווה את הכסף אותו יבקשו מכם בשבילו.