פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגנות הבזבוז

      דידי חנוך חושב שטוקבקים אנונימיים הם בזבוז עלוב של הפוטנציאל האדיר הגלום במדיום

      אתמול קיבלתי טוקבק שלילי. שלילי מאד. שלילי מספיק כדי שאם היה נאמר בכל בימה אחרת, הוא היה עילה לתביעת דיבה. התגובה הראשונית שלי הייתה להתרגז. התגובה שלי לאחר כמה דקות הייתה "נו, באמת. איך אני שוב נותן לעצמי להתרגז בגלל טוקבק?"

      וזאת, יותר מכל, הבעיה של הטוקבקים בישראל. השילוב הקטלני בין בוטות לאנונימיות הפך אותם, כקבוצה, ללא ראויים להתייחסות. כמה משפטים ששמעתי בשנה האחרונה במערכת: "אני לא מאמינה שאתה עדיין קורא טוקבקים". "אני לא מאמין שאתה עדיין מתייחס לטוקבקים". "אני לא מאמינה שאתה עדיין נעלב מטוקבקים". וכמובן, "כולה טוקבק".

      אחד הדברים שהופכים את האינטרנט לכלי מדהים הוא היכולת להפוך את מדיום העיתונות למדיום שיחתי. אני כותב, אתם עונים. מגיבים. מתייחסים. זה מדהים. באמת. האינטרנט נותנת לאנשים קול במגוון דרכים, ממגוון אמצעי התקשורת הבין אישיים, לפלטפורמות פרסומיות כמו בלוגים, לרשתות חברתיות וכן, לטוקבקים.

      לפי סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שהתפרסם בשנה שעברה, 68 אחוז מהגולשים לא קוראים טוקבקים. לפי אותו הסקר, התשובה הנפוצה ביותר לשאלה "איזה מין אנשים כותבים טוקבקים" הייתה "אנשים משועממים".

      למה זה קורה? כי אחוז גבוה מדי מהמגיבים לא משתמשים בטוקבק כמדיום לשיחה. והאחוז גבוה בהרבה אם נכלול את הטוקבקים הרבים שלא עוברים את הסינון. במקום זאת, אנשים רבי מדים משתמשים בטוקבק כאמצעי לעמוד מאחורי מחסה האפלה ולשלוח מאחוריו רעל, או סתם שטויות.

      השטויות בעייתיות כמעט באותה המידה כמו הרעל. "אני ראשון"? לא אכפת לאף אחד. "יש לי את זה כבר", יופי לך. "זה עתיק!" אז למה זה בבטא? חוסר תשומת הלב לדברים שנכתבים בטוקבקים לא מתחיל בקוראים, הוא מתחיל במגיבים.

      האנונימיות היא חלק גדול מהסיבה לכך שזה קורה. כל עוד אין שם וזהות מאחורי התגובה, המשקל שלה פחות לא רק בעיני הקוראים, כי אם גם – ואולי בעיקר – בעיני הכותבים. כשלאנשים אין באמת שמות, וברור שהשם שמופיע הוא פיקציה רגעית, כמובן שמתייחסים למגיב על פי המספר של התגובה שלו. ואיך אפשר לייצר שיחה כשאתה מגיב למספר תגובה ולא לאדם?

      קל מאד לזלזל בטוקבקים. כולנו עושים את זה. אבל אפשר גם אחרת. תייצרו לעצמכם זהות, כפי שהיו – ויש - מגיבים שעשו. זה לא חייב להיות השם שלכם. אבל זה צריך להיות קונסיסטנטי. כשאני כותב על גאדג'ט היום, אני רוצה לרצות לדעת מה המגיבים שלי חשבו עליו. אני לא רוצה לבטל את התגובות שלהם. אני רוצה לדעת מה מגיב קבוע א' חשב, ואיך יגיב לדבריו ולגאדג'ט מגיב קבוע ב'. אני רוצה לחשוב על המגיבים כעל אנשים.

      וכרגע זה לא קורה. והאנונימיות היא רק הכלי שמקל על כך. הרבה מעבר לה נמצאת הקלות הבלתי נסבלת של הטוקבק. העובדה שבה רבים מכם מנצלים את המדיום בצורה הנמוכה והקלה ביותר האפשרית.

      שיחה היא דבר נהדר. אשמח לשמוע את הצד שלכם בה.