הטכנופובית ושרלוק הולמס

השבוע קיבלתי סוף סוף בחזרה את מחשבי האהוב ועליו כל החומר האבוד שלא גובה, ובכלל זה ההתקנה של משחק ההרפתקאות/מתח/מסתורין 5 Days a Stranger. העלילה בקצרה: טרילבי, פורץ ידוע, נכלא בטיפשותו הרבה באחוזה ישנה ומסתורית שיורשיה מתו באופן מסתורי, ואיתו עוד ארבעה אנשים שכל אחד מהם הצליח להכניס את עצמו לצרה הזו מסיבות טיפשיות שונות, וכל אחד מהם עשוי להיות הרוצח. או שמא? ובכן, לטכנופובית יש חדשות בשבילכם – המשחק, שיצר מראה מאוד שרלוק-הולמסי של תעלומה בלשית (למעשה, ציפיתי שבסוף אתבקש לעמוד מול כולם כשהם יושבים על הספה ולספר להם מי הרוצח) התגלה, כמו סרט של טרנטינו, כדבר אחר לגמרי ממה שנראה.

נוכחים: אחד ילד מוכה שברח מבית יתומים, מעדיף טרי פראצ'ט על אי המטמון ומעריץ אותי. אחד גנב בהכחשה שמעדיף להגדיר את עצמו כ"מחפש אוצרות", ובטוח שמישהו מצלם כאן ריאליטי בכלל. אחת כתבת טלויזיה חטטנית שממש יודעת בוודאות שהנה, עוד רגע באים להציל אותנו והיא תפתור את התעלומה במקום הזה (ובלונדינית, גם. כזאת דמות קלאסית של סרטי אימה. התפלאתי שהיא לא הלכה ראשונה). אחד בחור מבוהל ומחשיד שברח ברגע שראה אותי ועקבותיו לא נתגלו מאז. זאת אומרת, לא נתגלו עד שרוקנתי את הבריכה וגיליתי אותו מוטל בתחתיתה. ידעתי שמשהו מסריח בבית הזה. כשמישהו פתח את הספרייה הנעולה, הלכתי לקרוא. אוקספורד, בריטניקה, כישוף שחור, כישוף לבן. כיף חיים. כטכנופובית, אני מתה על תחקיר. בכל מכשיר חשמלי חדש שאני מקבלת, אני תמיד קוראת את כל המדריך, למרות שכולם בטוחים שלא (מה זו אשמתי אם אני מבינה בערך אותו דבר מהחלק שכתוב בעברית וביפנית?).

בערך כמו המדריכים האלו, לא הבנתי הרבה מכל הקריאה, אבל גיליתי בשלב ההוא שזה אחד המשחקים האלו שפשוט צריך לאסוף בהם כמה שיותר חפצים, ואז ללחוץ עליהם עם חפצים אחרים, או ללחוץ על אנשים אחרים עם החפצים האלו. גם אם זה לא נראה כל כך הגיוני (במיוחד הצירופים שאספתי בסופו של דבר – דובי עם מספריים, חוט ומלח), בסופו של דבר זה מה שעבד – והוביל אותי למציאת עוד גופה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. ובדיוק כשהתחלתי לתהות אם מישהו ישאר חי באחוזה הזו, נהרגתי בעצמי.

האמת, אולי כתוצאה ישירה של אירועי המחשב הרי הגורל שעברו עליה לאחרונה, הטכנופובית למדה – בעבודה קשה וניסיון מר – מהי החשיבות של לשמור דברים שעשית. במשחקי מחשב, מסתבר, קוראים לזה "סייב". ידעתם את זה?

היה ממש כיף לשחק 5 Days a Stranger. זה היה משחק שלא דרש ממני רפלקסים זריזים, מכות גרזן, הבנת שפה זרה, אתיקת גיימינג, או התמודדות עם שדים אדומים מזנקים. רק הרבה תשומת לב לפרטים, הבנה בסיסית של הצרכים שלי והדרך בה אני אמורה להשיג אותם, כמו גלאי מתכות, מסור או מפת אוצר (טוב, אולי הדובי עם המלח היה קצת מוגזם), ובאופן כללי, עלילה טובה. הסיוטים של הפורץ טרילבי, למשל, שהוכיחו יותר מכל שמשהו על-טבעי ומפחיד מתרחש באחוזה. או הבית, שיצר רושם של משהו מאוד חי: חדרים שנפתחו או ננעלו, קולות מפחידים במסדרונות, פורטרט של אדם בחדר האוכל שבכל יום השתנה מעט עד שהפך לגוויה מפחידה, חפצים שהופיעו במקומות בהם לא היו בעבר, טלויזיה שדיווחה כל הזמן רק על הקטעים הרלוונטיים לי ואז איבדה יכולת לשדר באופן מסתורי.

כמו סרט טוב, העלילה היתה חלק מרכזי במשחק הזה, ובמשחק הרפתקאות הכתיבה באמת מהווה חלק חשוב, עד כמה שראיתי. 5 Days a Stranger היה מצחיק, מפחיד ומרתק. האנשים האחרים בבית היו אתגר בפני עצמו: הם לא שיתפו פעולה, או שיתפו פעולה טוב מדי. לא האמינו, או כל כך האמינו שהם פחדו. נעלו אותי בכל מיני מקומות – בקיצור, התנהגו כמו אנשים אמיתיים ולא כמו דמויות שמישהו כתב רק כדי לענות לי על שאלות.

אפילו הצלחתי להישאר בחיים בסוף, הלכתי לעבר השקיעה, ופתרתי את המשחק עד סופו המר (האמנם?) ובלי עזרה. אז נכון, הגרפיקה בקאנטים (כנראה בכוונה), המראה המיושן מזכיר משחק שיצא לשוק במאה התשע עשרה (העורך שלי טוען שלא היו אז מחשבים, אבל מה הוא מבין), ובעצם, למי אכפת אם כל כך נהנים מהמשחק עצמו? שמישהו יביא לי עוד כאלה!