שחקן ספסל

בשבוע שעבר לא נכתב 'שחקן ספסל', וזה מאורע נדיר יחסית בעולמי. אפילו בין שני ניתוחים אותם עברתי לפני אי-אילו שבועות, הספקתי לכתוב את הטור. הדבר שמנע ממני לכתוב אותו הפעם הוא הדחף המאוד בריא שלי לישון לאחר ששיחקתי 11 שעות ברצף ב-GTA IV וכתבתי ביקורת ארוכה-יחסית על המשחק. מאז הספקתי לשחק בו עוד כמה שעות, אבל אני חושב שהחוויה הראשונית העמיסה עלי יותר מדי, ומונעת ממני ליהנות מהכותר כראוי כל עוד מפלס המיאוס לא ירד מספיק.

לכן, קוראים יקרים, אתחיל מעצה: אל תעשו מרתונים של משחקים, לפחות לא בפעם הראשונה בה אתם נוגעים במשחקים האלה. אני, כמבקר, נאלץ לעשות זאת בשביל לעמוד בדדליינים, אבל אתם – קחו את הזמן שלכם. אחת הסיבות העיקריות שגרמה לאנשים להתעצבן על Assassin’s Creed המצויין מהשנה שעברה הייתה הרפטטיביות שבו, וזו התחילה להעיק רק אם המינון שלכם היה גבוה מדי. ב-GTA IV זה אפילו יותר אקוטי, יש לכם קמפיין של 40-50 שעות עם משימות שפועלות, רובן, בדינמיקה זהה. אם לא תצליחו לשלוט בעצמכם, וכל מה שיהיה לכם אכפת ממנו הם כתוביות הסיום, ההנאה שלכם מהמשחק תפגע. זה קרה לי, אין סיבה שזה יקרה גם לכם.

גם החלק הזה של הטור קשור ל-GTA IV, אבל הפעם רק בעקיפין. מגזין 'פורבס' פרסם אתמול מאמר מעניין למדי על ההשפעה שיש למשחק דווקא על הווי של נינטנדו – הקונסולה היחידה בדור השביעי שלא זכתה להפוך לבית בשביל ניקו בליק וחבורת הפושעים שלו. הקייס של כותב המאמר הוא שלמרות ההצלחה הפנומנאלית של ה-Wii, משחקים עשירים – הן בגרפיקה והן בתוכן – כמו ה-GTA IV, שפשוט לא ירוצו על הקונסולה של נינטנדו, יכולים לגרום לגיימרים להעדיף את האקס-בוקס 360 והפלייסטיישן 3, ובכך לאיים על ההצלחה המתמשכת של הווי.

אני מסכים עם המאמר עצמו, אבל לטעמי הוא גם לא רלוונטי. ברור שהרבה מאוד גיימרים "כבדים" – אלה שהולכים לישון כשהם מזמזמים בראש את מנגינת הנושא של היילו, יעדיפו את האקס-בוקס על פני ה-Wii, אבל סוד ההצלחה של הקונסולה מבית נינטנדו לא טמון בכותרים בלעדיים או בעלי גרפיקה מדהימה, אלא בנגישותה לאדם הרגיל והחדשנות אותה היא מביאה לסלון. והיי, אם כבר בכותרים בלעדיים עסקינן, לנינטנדו עדיין יש את מריו ואת זלדה, והמשחקים האלה יכולים להטות את הכף בשביל לא מעט מעריצים, שיעדיפו את השרברב השמנמן על המאפיונר המזרח-אירופאי.

איגוד חברות התוכנה הבידורית הוא ארגון גג של חברות המשחקים הגדולות בעולם. מטרותיו כוללות מלחמה בפיראטיות של משחקים, כמו גם בנסיונות צנזורה מטעם המדינה. מעבר לכך, מפעיל האיגוד את ה-ESRB – ארגון שמדרג משחקים בשביל השוק הצפון-אמריקאי, ומארגן מדי שנה את תערוכת E3.

לפני שנתיים החליטו בכירי ה-ESA שתערוכת E3 – שהפכה במרוצת השנים לתערוכה הכי גדולה שהתקיימה בלוס אנג'לס, והביאה לעיר ב-2006 כ-40 אלף אנשים – גדולה וראוותנית מדי, והחליטו להפוך אותה לאירוע סגור וקטן הרבה יותר. התוצאה הייתה תערוכה קטנה יחסית, שהתקיימה בקיץ שעבר ולא הניבה הכרזות משמעותיות, אך ספגה לא מעט ביקורת בגלל ארגון קלוקל וחוסר עניין מצד החברות המציגות.

גם השנה תתקיים E3 במתכונת מצומצמת, ולפני מספר ימים נודע שהתערוכה איבדה חלק לא קטן מהרלוונטיות שלה. המפיצה הגדולה בעולם, Activision Blizzard, החליטה לא להציג בה. יחד איתה, נעלמו מהנוף גם NCsoft ו-Atlus המזרחיות. יתרה מזאת, הודיעו אנשי אקטיוויז'ן וחבריהם מ-Vivendi Games (החלק השני של Activision Blizzard) כי הם מבטלים את החברות ב-ESA. הסיבות לכך אינן ברורות, אבל מה שבטוח הוא שהארגון הגדול הזה מתחיל לאבד מהערך שלו.

כל זה מגיע על רקע הפיכת סצינת המשחקים למפוזרת בכל רחבי העולם, אחרי עשורים רבים בהם ארצות הברית או יפן היו הכוח הדומיננטי. כיום אנחנו מוצאים חברות משחקים פופולאריות, ואיתן גם תערוכות גדולות יותר ופחות בכל רחבי העולם (לייפציג, טוקיו, מוסקבה...). והתעשיה רק מרוויחה מזה. לא רק שצריך לטוס פחות שעות בשביל לראות את הכותרים הגדולים, אלא שהחשיפה אותה מקבלים אולפני פיתוח קטנים ועצמאיים הולכת וגדלה.