בני ישראל בתפוצות

כשהמדינה שלנו בת שישים ושבוע, ברור יותר מאי פעם שלא קל להיות ישראלי. די קשה, אפילו – בין המצב הביטחוני לאבטלה, לתשתיות, למצב החינוך, הממשלה, התשתיות, ושכר הדירה בתל אביב- לכל ישראלי שני יצא לדבר על כמה הוא כבר רוצה לצאת מכאן ולגור באמריקה או באירופה. ומצד שני – כל מי שגדל במדינות העולם הרחב (ומי שלא יודע – מחוץ לישראל גרים הרבה יותר יהודים מאשר בתוכה), או אפילו חי שם שנה-שנתיים, מספר על אהבת מולדת עזה, געגועים, תחושת ניכור והתמכרות ל"אין לי ארץ אחרת". אז מה האמת האבסולוטית? אולי רק "שני ישראלים – שלוש דעות".

מאז ומתמיד התקיים קונפליקט גדול בין מהגרים לבין ישראלים, ובין ישראלים לבין עצמם. הישראלים מקנאים במהגרים ונוטרים להם טינה על העובדה שהם חיים את החיים שכולנו רוצים, כועסים עליהם שהם לא חיים את אותם חיים קשים שיש לנו כאן, ומנפנפים בפניהם בדגל הציונות. ומצד שני – הם בעצמם רוצים כל הזמן לעזוב, ולעיתים קרובות ממלמלים לעבר הדוד שמבקר מאמריקה "עזבת בדיוק בזמן, תאמין לי, הלוואי שגם אני יכולתי". המהגרים עצמם שרויים מצידם בהתלבטות קבועה אם להישאר או לעזוב, מתגעגעים לעברית, למנגל ולחומוס, ומתנחמים בקהילות יהודיות וישראליות קטנות בתפוצות – אבל לא יותר מדי. רוב הניסיונות ליצור קהילה ישראלית וירטואלית עבור היושבים בתפוצות נכשל (ותוצאותיו באתרים שוממים כמו "המקום", "ישראלים", ועוד), והפך לאתר מידע ושירותים במקרה הטוב. אולי בגלל שהאינטרנט לא מסוגל לספק תחליף למשפחה האמיתית, אולי בגלל שדווקא הקהילות היהודיות והישראליות בחו"ל מספקות את התחליף הזה בצורה לא וירטואלית. כך או כך, תחקיר קצר העלה רק שתי קהילות וירטואליות שבאמת נותנות בית חם ליושבים בתפוצות.

להגיד שקהילת "ישראלים בחו"ל" בויינט היא קצת גדולה זה כמו להגיד שעל ראשו של אולמרט מתנוססים קצת חשדות. הקהילה מחולקת לפורומים של ישראלים בניו זילנד ואוסטרליה, ישראלים בניו יורק, ישראלים בדרכם חזרה לארץ, ישראלים באירופה, ישראלים בארה"ב, ישראלים בדרום אמריקה, ומן הסתם אם היו ישראלים במיקרונזיה אולי היה גם פורום כזה. רוב הפורומים נהנים מתנועה יפה יחסית למשהו כל כך ממוקד – מספר הודעות לפחות בכל יום. מה שמדהים הוא שחלק גדול מהנושאים סובבים לא את המדינות בהם חיים הישראלים, ואת צרותיהם המשותפות מול שלטונות ההגירה או מס הכנסה או בת הזוג שלא רוצה להדליק נרות חנוכה, אלא דווקא עוסקים בארץ.

בפורום "ישראלים באירופה", למשל, מתנהלים ויכוחים משולהבים על אולמרט, בוש, הגראד באשקלון, טלנסקי ובזבוז הכסף של חגיגות השישים, וכל הנוכחים מפגינים ידע כאילו הסתובבו רק הבוקר בתחנה מרכזית בתל אביב ושמעו מכל עבר את הדעות ואת הרדיו הישראלי מדווח.

אבל יש גם שיחות מעניינות אחרות – למשל, איך אומרים "לא" יפה לידיד שבה לבקר בעיר ומתעקש להתעלק על דירתך הקטנה מדי, או איפה אפשר להשיג אוכל כמו אצל סבתא הפולנייה בניו יורק, והאם באמת יגרשו אותי בגלל עברת תנועה. וגם שאלות קצת פחות שגרתיות, כמו "איזה שם נותנים לילד שנולד כאן בניו יורק אבל צריך להשמע טוב גם אם נחליט לחזור לארץ?"

קהילה בהווי קצת שונה נמצאת בפורום "ישראלים בחו"ל" בתפוז. בקהילה הזו מצטופפים יחדיו ישראלים ויהודים מכל העולם, כולל כמה כאלו שכבר השתקעו עם משפחה, ילד ומכונית, כאלו שסתם נמצאים בטיולים, כאלו שמתכוונים לנסוע, כאלו שמתכוונים לרדת מהארץ, כאלו שמתכוונים לשכנע אותם לא לרדת בשום פנים באופן, כאלו שמתכוונים לשכנע אותם לרדת ולא לחזור, וכאלו שסתם נמצאים שם כדי לריב. אפילו כתבה תמימה על ישראלים שהחליטו לחזור לארץ למרות החיים הטובים בחו"ל מעוררת סערות, ריבים, ויכוחים והטחת האשמות הדדית של שני הצדדים – החיים בארץ, והחיים בחו"ל. גם כאן יש שרשורים ארוכים כאורך הגלות על פוליטיקה וביטחון, וגם קצת פילוסופיה – למשל, האם המושג "יורד" הגיוני או מעליב, ואיך צריך להתייחס אליו? עוד בפורום: עצות פרקטיות להתאוששות מג'ט לג, מה לעשות עם ביטוח שיניים, ואיך עוברים משלג-פעם-בשנה-בחרמון לשלג-שצריך-לפנות-מדלת-הכניסה-ארבעה-חודשים-ברצף. גם זו קהילה גדולה ותוססת, ואיכשהו, מבעד לדפי הפורום, אפשר להרגיש גם את הגעגוע, גם את היהדות, ואפילו את המזג החם של ישראלים אמיתיים.