בלוגים שמוגים

בשבוע שעבר כל הטור הוקדש לנושא שזכה לשם "פרשת ייגרגייט" בבלוגוספירה הישראלית. לא אחזור כאן על כל פרטי הפרשה, אם אתם מעוניינים לקרוא עליה, יש קישור לטור הקודם כמה שורות מתחת למילים אלה. מה שכן, ברצוני לחדד הוא כל נושא ההתמודדות המשפטית של גופים גדולים עם עוצמה משפטית רבה מאחורי גבם, מול אנשים מן השורה, ובמקרה הזה, מול הבלוגרים.

אלעד זלומונס כותב כי העקרון המנחה אותו במתן פלטפורמה טכנולוגית לתוכן המשתמשים בבלוגלי הוא שכל אחד רשאי לומר כל דבר כל עוד הוא מוכן לקחת אחריות על דבריו. מיד לאחר הדברים הללו הוא מפרש כי המשמעות של לקחת אחריות היא שהבלוגר מבין כי הוא זה שיתן את הדין על כל תביעה שתועלה כנגדו. הבעיה נובעת מן העובדה שפעמים רבות, תביעות מוגשות במטרה להשתיק אנשים שאין להם את הניסיון או האמצעים להתמודדות המשפטית, גם אם בחינת הדברים באור אובייקטיבי הייתה מעלה סברה כי אין כל בסיס לתביעה בפועל. תביעות מן הסוג הזה נקראות SLAPP כאשר התרגום שאני יכול להציע לראשי התיבות באנגלית הוא 'תביעה אסטרטגית נגד המעורבות (הציבורית) – תאנ"ה'.

לא סתם בחרתי להשתמש בראשי התיבות הללו בעברית, כי במידה מסויימת אני מסתכל על ההתנהלות הזו בתור עלה תאנה שבא לנסות ולהסתיר את הבושה של הגוף או התאגיד הגדולים שנחשפו במערומיהם. עכשיו הם מנסים להשתיק את הביקורת ע"י תביעה שעיקר מטרתה להפחיד את הנתבע ולאלץ אותו להסיר את התוכן שאינו משתלב עם האמת התאגידית.
זלומונס תוהה האם יש מקום להקים ארגון או עמותה שיסייעו לאנשים בתביעות תאנ"ה בדומה לסיוע המשפטי שמעניקה הסנגוריה הציבורית. אני חושב שהרעיון ראוי בהחלט. אני רוצה להאמין שבמידה ויקום ארגון כזה, פרשות כמו "ייגרגייט" יחזרו על עצמן הרבה פחות כי כבר לא ניתן יהיה להפחיד את הבלוגר שאין לו אמצעים להתמודד עם תביעה משפטית.

כקורא קבוע של [[עונג שבת]] הנהדר אני לא ממש נוהג לגלות לעצמי בלוגים חדשים שעוסקים במוזיקה. עם זאת, מדי פעם אני בכל זאת מוצא עצמי מגיע לבלוג חדש ומבטיח. במקרים כאלה אני מזכיר לעצמי בחיוך שעוד לא שמעתי הכל ובלוג אחד של מוזיקה לא יתן לי את כל מה שאני מחפש, מעבר להיותו מוכוון הטעם המוזיקלי של הכותב(ים) בו.

הבלוג של [[אלכס פולונסקי]] היה בין הבלוגים הראשונים שקראתי אי פעם. את [[מיכל הניג]] אני לא מכיר בכלל (אני לא מדבר על מיכל הניג הדוגמנית, אף שגם אותה אני לא מכיר כלל), אבל אם היא כותבת עם פולונסקי, אני סבור שאני לא הולך להתאכזב. השניים השיקו לפני כשבועיים בלוג חדש העוסק במוזיקה האהובה עליהם ובשאר תופיני התרבות האינטרטית, כך לדבריהם. נכון לרגע כתיבת שורות אלה הצבע ב-Header של "דאבל קאסט" טרם הספיק להתייבש, וכבר זכיתי לשבע המלצות שנעמו לאוזניי. עם שבע מתוך שבע עד עכשיו, לפחות לטעמי המוזיקלי, זהו בלוג שאמשיך לעקוב אחריו, ואני ממליץ גם לכם הקוראים לעשות כן.

פעם בכמה חודשים, אני מחליט שדי, נמאס והגיעו מים עד נפש. החדר שלי נראה כמו מזבלה ויש לי כל-כך הרבה דברים שאני לא באמת זקוק להם. הניקיון התקופתי הזה מוביל בהכרח גם לנבירה במגירות ובמדפים הרבים במטרה לאתר עוד ועוד חפצים שאיני זקוק להם עוד. את הכל אני מכניס לשק אשפה גדול, ובסופו של יום מוריד אותו אל מכולת האשפה הקרובה.
פעמים רבות אני מוצא את עצמי יושב במשך דקות ארוכות ומעלעל בשברי הזכרונות בדמות מזכרות מן העבר שמצאתי במגירות והחלטתי שלא לזרוק בניקיון הקודם. מכאן, עבורי בכל אופן, קיימות רק שתי דרכים, או שהחפצים והמכתבים בעלי הערך הסנטמנטלי מוצאים עצמם מושלכים ללא כל רגש אל השק, או שהם חוזרים בחזרה למגירה בציפיה דרוכה אל הפעם הבאה שחיידק הניקיון ישתלט עליי.

בנסיבות שונות במקצת משל עצמי, גם הכלכלן המתוסכל נקלע למצב של מעבר על הקופסה שלו. הדבר, מעבר לניקיון גרידא, הוליד גם פרוייקט נוסטלגיה מרתק שמחזיר אותי לימים של אמצע שנות ה-90. קשה לי לתאר את ההנאה שחשתי כאשר קראתי את הפוסט, בעיקר נוכח העובדה שלפחות בחלק מן המקרים, יכולתי לחוש תחושות הזדהות בקורות עבר חופפים.
בסוף הפוסט קורא הכלכלן לכל קוראיו ללכת ולנבור בארגז הזכרונות שלהם. אני רוצה להצטרף לקריאה זו ולומר שלדעתי מדובר באחד הפרוייקטים הכיפיים ביותר בהם נתקלתי בבלוגוספירה הישראלית ואני מקווה שלפחות חלק מאלה שישמעו לעצתו, יעלו פוסט משלהם בנושא.

ככל שהזמן חולף יוצא נושא הבלוגים בוואלה! מחוץ לגבולות מדור המחשבים וטור זה. הפעם במדור "חם או סתם" מעלה תמיר זוהר קצת נוסטלגיה מהימים בהם ההורים של רובנו היו בגילנו וכתבו יומנים אישיים. היום אומר זוהר, אף אחד כבר לא כותב יומן אישי במחברת ונועל אותו במגירה. בלוגים הם הדיבור החדש של הדור הנוכחי, ונשאלת השאלה מה אתם חושבים על זה? האם הבלוג הוא חם או סתם?