וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הטכנופובית משבצת

רותם ברוכין

5.6.2008 / 13:07

רותם ממשיכה את מסעה בין משחקים טיפשיים, והפעם מגיעה אל המשחקים Bejeweled ו- Chuzzle.

"תשבצים?" אמרתי לאותו טכנאי אומלל הזכור מטורים קודמים, אשר כל פשעו היה שהתיימר ללמדני מה הם משחקי מחשב נטולי וירוסים. "לא תודה. לחפש הגדרה של עוף שמטיל ביצי חסידה ושל ראש ממשלה שראשי התיבות שלו הם ב.ב. זה בשביל אמא שלי ואחותי. אנשים שלא פתחו את עיניהם לעולם של משחקי המחשב!"

הטכנאי חייך, אולי בגלל שאי אפשר באמת להגיד שעיניה של הטכנופובית נפתחו לעולם של משחקי המחשב, ואולי סתם בגלל שניחש שהתשבץ האחרון שהטכנופובית מילאה היה בעיתון "דיסני" בגיל שבע. "זה לא תשבצים כאלו," הוא אמר. "זה משחקי תשבץ. הזזה. כמו קוביה הונגרית?"

"אה!" אמרתי. "הקוביה ההיא שמזיזים בה את כל המשבצות במשך חמש שעות עד שמשתגעים, ואחר כך מקלפים את המדבקות ומדביקים אותן מחדש בסדר הנכון?"

"את יודעת מה, אולי בכל זאת תשחקי טטריס," אמר הטכנאי ופנה ללכת, אבל אני תפסתי אותו ביאוש והתחננתי, "אי אפשר לכתוב טור על טטריס!"

"אי אפשר לכתוב טור על משחקי תשבץ," הודה הטכנאי.

"בטח שאפשר! ממילא רק חצי מהטור הוא על המשחק עצמו!" עניתי, וקיוויתי שהעורך לא ישים לב. "הדרך יותר חשובה מהתוצאה, אתה יודע!"

יהלומים הם ידידיה הטובים ביותר של אישה

טוב, אולי מיס פיגי חושבת ככה. אני, כשקיבלתי את המשחק Bejeweled 2, חשבתי פחות על שרשראות הפנינים של סבתא, ויותר על אולמות משחקי הוידאו הישנים שתמיד הייתי נמוכה מדי בשביל מכונות המשחק העצומות והאימתניות שלהם, ואבא היה צריך להרים אותי כדי שאוכל לשחק. לא שזה משנה, כי הייתי מחריבה תמיד את המשחקים האלו, פורצת בבכי, ואז ההורים היו נשבעים לעולם לא לקחת אותי יותר למשחקי וידאו. עד הפעם הבאה. כשהייתי בסוף בית הספר היסודי, הייתי כבר הולכת אל היכלי הוידאו האלו בעצמי עם כל דמי הכיס. בעיקר חיבבתי את משחקי החלל האלו שבהם הייתי צריכה לשבת על אופנוע (אופנוע-חלל, בשבילכם), ולהתחמק מאוייבים תוך כדי פיצוץ אסטרואידים תועים.

יש משהו מאוד חללי ב- Bejeweled, אף על פי שהוא בסך הכל תשבץ-בחלל, ולא איזה משחק הרפתקאות. לא רק זה, הוא תשבץ ממש טיפשי. על רקע נופים ממוחשבים של כוכבים זרים, כל מה שצריך לעשות זה להצמיד שלושה יהלומים מאותו צבע, מה שגורם להם להיעלם (במקרה הרע. במקרה הטוב הם מתפוצצים בקול רעש אדיר), בזמן שאיש עם קול של רובוט מכריז על הישגיכם ומעודד אתכם סטייל המורה לאנגלית בכיתה ג' "גוד!", "אקסלנט!" וכו'. לא תהיה זו הגזמה לומר שזה משחק שנולד לטכנופובים. "או לילדים בכיתה א'," הטכנאי הזכיר לי. במיוחד נחמד כשהמשחק רואה שאתם איטיים ומתחיל לתת לכם רמזים, כדי שתרגישו מוגבלים עוד יותר.

מה שכן, כשעוברים שלב יש מין אנימציה פסיכדלית אה-לה חור התולעת של "גולשים בזמן", או הפתיחה של "דוקטור הו". אני בטוחה שאיזו אונה במוח שלי הפסיקה לתפקד. לצערי, לא האונה שאחראית על התמכרויות. כשאמא שלי התקשרה לשאול אם אבוא לשבועות עניתי לה שאני משחקת עכשיו, לא להפריע.

לא! רק לא פרבי ופלאפי!

מהכתבה הנוכחית בוודאי יוכלו קוראי להסיק שילדותה של הטכנופובית, אבוי, היתה בעיקר שנות השמונים הלא-כל-כך-עליזות (ולא, הטכנופובית גאה לספר שאמא שלה מעודה לא הצליחה לגרום לה ללבוש בגד עם כריות בכתפיים. הטכנופובית חשבה שזה מכוער עוד לפני שהמילה מכוער הומצאה בכלל). בסדרות הילדים האהובות ביותר של אותה תקופה כיכבו יצורים פרוותיים קטנים. אתם יודעים, דובוני אכפת לי, פוני קטן, גרמלינס. טוב, לא גרמלינס. אבל דמיינו את אושרי כשגיליתי את Chuzzle, משחק שלם מלא בכדורים פרוותיים קטנים וצבעוניים שעוקבים אחרי העכבר בעיניהם ומשמיעים קולות מצחיקים. התחלתי מיד לתת להם שמות. בדיעבד, זה היה חכם בערך כמו לתת שם לעז לפני שחיטה. כששלושה כדורים מאותו צבע מתאחדים, הם כנראה סובלים מאיזו תגובה כימית זה לזה, מה שגורם לכך שהם מתפוצצים בקול גדול, כולל שערות ופרווה שניתזים על כל הלוח. אפשר, כמובן, להימנע מזה – המסכנים הקטנים רועדים כשהם מתקרבים לבני אותו צבע, מה שמרמז לכם שהם עומדים להתפוצץ כדי שתוכלו למנוע את האירוע. חשבתי שאוכל אולי לפוצץ רק את הכתומים, שממילא הפחידו אותי. אבל הסתבר שרוב הנצחונות הגדולים באמת לא קורים בגלל תכנון קפדני, אלא בגלל שלושה כדורי פרווה שלא שמת לב אליהם שמתאחדים בטעות. מהר מאוד מצאתי את עצמי צורחת "לא! רק לא פרבי ופלאפי!"

להרוג יצורים חמודים זה לא כמו להרוג מפלצות בדיאבלו. השלבים אמנם נעשו קשים ומעניינים יותר, (מדי פעם הופיע למשל כדור פרוותי ענק באמצע השורה שהתלונן כשניסיתי להזיז אותו), אבל מרוב אשמה, הפסקתי לשחק, ולא גיליתי מעולם למה כדורים רבי-צבעים משונים יוצאים מהבקבוק בצד שמאל. העיקר שחסתי על חייהם של מיליוני כדורי פרווה קטנים. מה הלאה, מישהו יבקש ממני לירות בדובוני אכפת לי?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully