בלוגים שמוגים

ראשוני הבלוגים הפרטיים עסקו פעמים רבות בחיי היום יום של כותביהם. הם היוו במידה רבה עולם-ראי אל המחברת המרופטת שהוסתרה במגירה התחתונה – אותה מחברת שהייתה לרבים בשלבים שונים של חייהם. אם נפשט את החיים שלנו, נוכל לומר שהם מורכבים מסימני דרך ונקודות ציון שתוחמות את ההתקופות בחיינו ומספרות על המאורעות שחווינו. ישנם סוגים שונים של נקודות ציון אלה, אבל בצורה גסה ניתן יהיה ככל הנראה לחלקן לשתי קטגוריות עיקריות. האחת תעסוק באירועים חד פעמיים, ואילו השנייה תוקדש לאירועים החוזרים על עצמם, או כאלה שאנחנו מציינים תקופות זמן כאלה ואחרות לרגע ההתרחשות של אותם מקרים, אי שם בעבר.

כאשר הזמן נמתח בין נקודות הציון הללו, נדמה כאילו שהמרווח בין האירועים הינו קצר ביותר. זה הכה בי כבר בשבוע שעבר, אבל העדפתי לדחות את הנושא הזה לטור של היום. ביום שלישי שעבר, חלפו להם שנתיים ממותה הטרגי של [[מירב קנר]], שהייתה מוכרת בבלוגוספירה בכינוי [[רפונזל]].

החיים של מירב קנר לא היו קלים. לדבריה סבלה בילדותה מהתעללות קשה מצד אביה אשר נהג להכותה, להטיחה אל תוך הקיר ולמשוך בשערותיה. כל אלה הובילו אותה החל מגיל 16 לניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים ואף לאשפוז בכפייה בבית חולים לפגועי נפש למשך תקופה לא קצרה. מסכת חייה בשילוב עם הכלים שהאינטרנט והבלוגים סיפקו, נתנו בידיה את היכולת לספר לעולם על כאבה ואף "לסגור חשבונות" עם האנשים שלטענתה אחראים לפגיעות החוזרות והנשנות בה. 20 שנים מאוחר יותר, קפצה רפונזל אל מותה מגג של בניין והותירה אחריה שני ילדים יתומים מאם.

לפני שנה כתבתי על קנר, ואילו עתה אני מתקשה להאמין שכבר עברה שנה מאז הטור שהוקדש לעניינה ושנתיים מאז המאורעות המתוארים בו. כבר אז הבעתי חשש מפני העובדה שלא רבים מכירים את סיפור רפונזל והדבר עלול להוביל לכך שהדברים יחזרו על עצמם. מחיפוש זריז ברחבי הרשת, ניתן לראות שלא הרבה נכתב אודותיה מאז. כמו הקאנו את רפונזל מקרבנו והמשכנו הלאה כאילו שדבר לא קרה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שנבחרי הציבור שלנו הולכים ומגלים את האינטרנט. אם לפני כמה שנים כלל לא היו לחברי הכנסת שלנו אתרי אינטרנט, אז כיום מספרם של האתרים הללו הוא כבר דו ספרתי, ולא רחוק היום שבו לכל אחד מחברי הכנסת יהיה אתר אישי ואולי גם אפילו בלוג. דבר זה מוביל אותי לתהות מתי נראה את אתר הכנסת מסיר את הלוט מן הבלוגיה אשר ללא ספק יכלה לזכות בתואר "אתר הבלוגים האקסקלוסיבי ביותר בישראל". אבל כדאי שאצנן את הרוחות – במרבית הפעמים, כששומעים את המילה אינטרנט מפיהם של חברי הכנסת, מדובר דווקא בניסיונות להגביל, לצנזר ולפקח. והנה ביום ראשון הקרוב יתחדש הדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת על עתידו של הצעת החוק לסינון התכנים של אמנון כהן, חוק שמכונה גם בשם "חוק הצנזורה". ללא ספק עוד נעסוק בנושא זה בהרחבה, אבל עתה אשתדל לחזור לנושא שבתחילת הפסקה.

אורי קציר סוקר בבלוג שלו, "אפלטון" את הטעויות הנפוצות של נבחרינו כאשר הם באים לנסות ולנהל אתר אישי, או מה שנהיה פופולארי במיוחד בזמן האחרון – בלוג. ככל הידוע לי, לכל חבר כנסת קיים סעיף הוצאות שנקרא "קשר עם הבוחר". כנראה שבמסגרת התקציב הזה מוקמים האתרים ומוקמים גם הבלוגים אך מן הפוסט של קציר עולה תמונה לא נעימה במיוחד. ב-11 סעיפים שוטח קציר את הטעויות העיקריות של "הבלוגרים" מן המליאה ואני חושב שמן הראוי לכל אותם חברי כנסת לקרוא היטב ולהפנים את הכתוב. אני חייב לציין שדווקא מפוליטיקאים ציפיתי ליותר – כי איך שאני מבין את התחום הזה, תחושות דרוכות ותקשורת דו כיוונית מול קהל היעד הינם שני גורמים מכריעים בהתנהלותו של כל חבר כנסת שמעוניין להשאיר חותם ולשמור על כסאו בעתיד.

אסושיאייטד פרס החליטו לתבוע בשבוע שעבר בלוגר על שקישר לידיעה אשר התפרסמה אצלם באתר ואף הגדיל לעשות וציטט בקצרה מן הידיעה על-מנת לתאר לקוראיו את את התוכן אליו קישר. אם הדבר היה קורה לבלוג לא מוכר, סביר להניח שהעניין היה עובר בשתיקה, אך הפעם דובר על בלוגר מוכר עם אלפי קוראים. כתוצאה מן התביעה, החליטו מספר אתרי תוכן גולשים, ביניהם גם [[TechCrunch]], שהם מחרימים את AP.

כראוי לסוכנות ידיעות שטענה כי היא רוצה להשתלב בשיח הרשת, העלו באסושיאייטד פרס את סיקור האירועים האחרונים, שלהם עצמם הייתה נגיעה ביצירתם. בעשותם זאת, הם ציטטו מדבריו של אחד הכותבים בטצ'קראנצ', מיכאל ארינגטון. ארינגטון לא נשאר חייו והחליט לשבור באופן חד פעמי את החלטת החרם וההתעלמות מ-AP והודיע שבדיוק כמותם, הוא הולך לתבוע את AP לצדק בנושא השימוש בתכנים שלו ללא אישור מפורש ממנו – מלשון "נאה דורש – נאה מקיים".

המצב הנוכחי מצביע, לעניות דעת, במידה רבה על יחסי הגומלין החדשים שמתחילים להתבסס בין הבלוגרים לעיתונאים ועל השינויים הצפויים לנו בעתיד בדבר היטשטשות בין שני המושגים. מצד שני, מומלץ גם לקרוא את הפוסט של [[ברוס סטרלינג]] בו הוא מצביע דווקא על ההבדלים שבין עיתונאים לבלוגרים, הבדלים המבוססים על האידיאל של העיתונאי מתחילת המאה.