בלוגים שמוגים

היום, ילדים, אנחנו נלמד אתכם איך עושים הון כספי והון תודעתי על סבלם של אנשים אחרים וגם קצת על מה וכמה באמת שווה אחריות לאומית (בפסלונים מוזהבים). לפני קצת פחות משנה עברתי בדרך מנחם בגין בתל אביב ושמתי לב בפעם המי יודע כמה אל השלטים של "אל תתנו לאדישות" ו-"להרוג אותם". כבר באותו ערב, תהיתי איפה עובר הגבול בין השתתפות לאומית בצערן של משפחות החטופים לבין ציניות ומנוף לרווח אישי על גבן של אותן משפחות.

לפני כשנה, יחד עם שאר האתרים הגדולים בישראל החשיך אתר וואלה! את האתר למשך 5 דקות לציון שנה לחטיפתם של החיילים. אם ננסה למצוא את הכתבות שעוסקות בכך היום, נגלה בעמודים הראשונים פרס בו זכה משרד הפרסום שהגה את הקמפיין. מה ישאר לנו אחרי הקמפיין האחרון שקרא לנו להחליף את התמונות ברשתות החברתיות? האם למישהו באמת נראה שאנחנו כל-כך טפשים ולא מסוגלים לזכור שגלעד, אלדד ואהוד נמצאים בשבי?

המעשים הללו לא באמת משפיעים על מקבלי ההחלטות אשר אני מלא תקווה לכך שעוסקים יומם וליל בהחזרת הבנים לגבולם. כאשר יש לי שלושה גלעד שליטים בין אנשי הקשר של הגוגל טוק, ובטח היו יכולים להיות לי עוד עשרות אם היה לי חשבון בפייסבוק, אני לא בטוח שזה מה שיחזיר את גלעד שליט הביתה. מה שכן, זה בטח יכול להביא עוד איזה פסלון מוזהב לאיזשהו משרד פרסום.

אחד הדברים שהכי אהבתי בשיר המפורסם ביותר של להקת [[תערובת אסקוט]], הוא העובדה שלא נאמר בפירוש באיזה חדר מדובר. הכל היה טוב ויפה במשך כמה שנים, עד שהגעתי לאתר פירושי השירים [[מימה]] וגיליתי שאסף אמדורסקי נתן את פרשנותו עבור החדר האינטימי שלו. מה שהכי יפה בכל הסיפור הזה, הוא שיש לי שתי ברירות לפני כעת – האחת היא להסכים עם אמדורסקי ולקבל את גרסתו, והשנייה להתייחס אל הפרשנות שלו בתור משהו אישי ופרסונלי למילות השיר, ולהמשיך ולדבוק בגרסה שלי עבור אותו חדר אינטימי.

בעיני, "פרוייקט מרחבים" מבית היוצר של "[[הסיפור האמיתי והמזעזע של]]" הוא האופציה לתת פרשנות אישית למרחב ולאופן בו אנחנו רואים אותו מבלי שמישהו יכתיב לנו מלמעלה מהי המשמעות האמיתית של המושג. חלק מהפוסטים שתוייגו תחת הפרוייקט הנ"ל לא ממש מתיישבים אצלי תחת המושג "מרחב", אבל זוהי לדעתי אחת העדויות הטובות ביותר להצלחתו של הפרוייקט, זאת וההיענות אליה הוא זוכה.

בטור הקודם של בלוגים שמוגים התייחסתי לרשומה של [[אורי קציר]] שעסקה בבלוגים הפוליטיים המתחילים להופיע בישראל. קציר סקר את המגרעות והפספוסים של הבלוגים הללו והדבר הכי טוב שהפוליטיקאים (או למעשה יועצי התקשורת שלהם) יכלו להסיק מכך, זה כיצד להתנהג במטרה להפוך את הבלוג למשהו שיסייע להם במטרתם הפוליטית. שני הבלוגים הפוליטיים אשר נגלו לעיני בשבוע האחרון לא נראים כאילו שהם מיישמים במידה רבה את רשימת העשה ואל תעשה הנ"ל.

הבלוג הראשון הוא הבלוג של ארקדי גאידמק10, זה אמור היה להיות ארקדי גאידמק, אבל השם הזה היה תפוס בתפוז, אז הכותב מטעמו (ויסלח לי מר גאידמק אם הוא אכן זה שכותב את הבלוג לעצמו) החליט שהוספת מספר לשם משתמש הינו הפתרון האלגנטי ביותר לבעיה. אני לא יכול להסכים עם הטענה, שהועלתה השבוע מספר פעמים בדיונים כאלה ואחרים, שבלוג של אישיות פוליטית באתר בלוגיה לא משדר אמינות. רוסיה וישראל אומנם שונות אבל לא עד כדי כך, ואם בלייבג'ורנאל הרוסית אפשר לראות מספר רב של פוליטיקאים, אז למה לא בישראל? אל לנו גם לשכוח את ניסיון העבר של ישרא-בלוג עם הבלוגים הפולטיים בעת מערכת הבחירות בשנת 2006. לא ברור מה יעלה בעתידו של הבלוג הנוכחי של גאידמק, אם אכן מדובר בבלוג אמיתי. המיקום שלו, ועוד מספר סימנים מעידים פוגעים דווקא בתחושת האותנטיות ולא באמינות הבלוג. כרגע מופיע בבלוג פוסט אחד בלבד, שזכה ללמעלה מ-400 תגובות (נכון לרגע כתיבת שורות אלה), ומנוסח כמו הודעה מכובסת לעיתונות.

הבלוג השני הוא הבלוג העתידי של ראש עיריית תל-אביב [[רון חולדאי]]. הבלוג טרם נפתח, אבל אפשר להרשם לעדכונים לכשיפתח. אפשר (נכון לרגע כתיבת שורות אלה) גם להציץ ברסס של הבלוג ולגלות חלקי פוסטים אשר יוצרים אצלי תמונה של בלוג המוכוון אל עבר מערכת הבחירות הקרובה לעירייה ולא נראה כאילו ש-Refresh טרחו לקרוא בעיון רב את הפוסט של קציר.