אור לגויים?

התכנסנו כאן היום בפעם הראשונה אחרי ה-27 לפברואר, אז עברה בקריאה ראשונה הצעת החוק של חבר הכנסת [[אמנון כהן]] בדבר סינון גישה לתכנים פוגעניים באינטרנט. כבר בתחילת הדיון, שנערך היום בועדת הכלכלה של הכנסת, קבע יו"ר הועדה [[גלעד ארדן]] שהפעם לא נעסוק בהיבט הערכי של ההצעה הנידונה, אלא ננסה לגבש הצעות לשינויים, על-מנת שהפגיעה-לכאורה בחופש שלנו לא תהיה כ"כ קיצונית.

אם הייתי מתבונן מקרי מן הצד, אשר במקרה הזדמן לישיבת הוועדה, הייתי אומר כי התחושה הכללית שנוצרה במהלך הדיון היא שמדובר במאבק בין שני מחנות. מול תומכי החוק, אשר מדיון לדיון מגיעים עם הצעה שונה ומרוככת, ניצבים מתנגדי החוק. אלה אינם מוכנים להתפשר ולו במילימטר אחד, ממלמלים מנטרות חוזרות ונשנות, ולא רוצים לקבל שום פשרה מלבד ביטול החוק.

כאשר מדובר בהצעת חוק אשר חרתה על דגלה להלחם למען הילדים, קשה להבין את המתנגדים למהלך, אם לא מסתכלים על ההצעה עצמה אלא מקשיבים רק לסיסמאות אותן משמיעים באוזנינו אנשי יחסי הציבור של משרד התקשורת. אם זאת, אם – כמוני – עקבתם אחר הצעת החוק הזו מאז שהפציעה לראשונה בתחילת השנה הקודמת, תתקשו להתייחס להצעות המרוככות לכאורה כאל נסיגה אמיתית מעמדה קיצונית כדי להשיג פשרה.

הסיבה לכך היא שיוזמי החוק אפילו לא משתדלים להסתיר שמראש דובר על נוסח שאולי נוצר בתור אידיאל במוחם של מגישי ההצעה, ומעולם לא היה כל צפי שההצעה המקורית תעמוד באיזשהו מבחן חוקתי. כל מטרתה הייתה להציג עמדה קיצונית ממנה ניתן יהיה לסגת באופן אלגנטי ולבטל את התדמית השלילית אותה מנסים ליצור להם מתנגדי החוק, ולבסוף להעביר את הנוסח ה"מתוקן", שבעצם אינו מתוקן כלל. הגדיל לעשות חבר הכנסת אמנון כהן מש"ס, אשר יזם את ההצעה, ואמר בתשובה לטיעון כי אין מקבילה לחוק שכזה במדינות המערביות שלא יהיה לו אכפת להיות "אור לגויים".

ההתרשמות האישית שלי מן השעתיים שביליתי בכנסת, היא שכל מטרת הדיון הייתה למרוח את הזמן בדיבורים ולהעביר את ההצעה הלאה, אל ההצבעה השניה והשלישית. אם אנסה לעמוד על שינויים מהותיים כלשהם שהוכנסו להצעת החוק במהלך הדיון, סביר שאכשל בכך כשלון חרוץ. למעשה, אני משוכנע שהשימוש במילה דיון במקרה הזה יהיה בגדר שקר – הרי לא התקיים כל דיון בפועל. אמנם נתנו למתנגדי החוק להשמיע את דעותיהם, אך ההתייחסות אליהם מצד בכירי ועדת הכלכלה ואנשי משרד התקשורת הייתה כאל זבובים מציקים מהם אפשר להתעלם בקלות. טענותיהם של המתנגדים אמנם זכו לתשובה, אך לא התקיים דיון ממשי אלא משהו שדמה יותר לישיבת "שאלות ותשובות" במהלכה אין סיכוי לצד אחד לשנות את דעתו של השני או ליצור פתיחות לרעיונות חדשים.

בשורה התחתונה, לא נראה שהחוק הולך לעצור בזמן הקרוב. רוב הציבור בין כה וכה נמס בכל פעם שמזכירים את מילות הקסם "למען הילדים", ומדיון לדיון, הטענות של מתנגדי החוק נשמעות כמנטרות חרושות ומשעממות. הן לא באמת כאלה, אבל התחושה בציבור היא שמדובר במשא ומתן, וכאשר צד אחד מציג עמדה עקבית של ויתורים לכאורה – צד זה נתפס בתור הצד הצודק, גם כשהוא לא. אמנון כהן בנדיבות לב מרשימה מרשה להורים לחנך את ילדיהם, אבל באותה נשימה מכריז כי המדינה היא זאת שקובעת חוקים פדגוגיים. גם אם חוקים אלה פוגעים בפרטיות, ובשאר זכויות היסוד.