כמו כל ילדה, חלמה גם הטכנופובית פעם על הנסיך על הסוס הלבן שילחם למענה בדרקונים וקוסמים מרושעים. היא לא חלמה שכשתמצא סוף סוף את הנסיך, הוא יהיה בחור צעיר וטיפש בעל נטיות התאבדותיות, שגורלו מופקד בידיה של הטכנופובית, ועוד פרסי.
הסיפור בקצרה: לסולטן חביב בארץ רחוקה (מן הסתם אחת מאותן ארצות ערב שכולן נראות זהות לחלוטין לגיימר המערבי) היתה בת, נסיכה יפה שהיתה מאוהבת בגבר צעיר ושרמנטי שנהג לטפס על קירות הארמון ולחמוק לחדרה. יום אחד נאלץ הסולטן לצאת למלחמה, והשאיר את ביתו עם יועצו, המכשף ג'אפר (חידה לחובבי דיסני מה קדם למה, ג'אפר של אלדין או של הנסיך הפרסי?), שמיד, כמו כל איש שקצת שכל בקודקודו, נעל את הצעיר הפוחז והחצוף במרתפי הארמון והחליט שהנסיכה תינשא לו. בנקודה זו מתחיל הסיפור באורח פלא, משתחרר הצעיר הפוחז (שמסתבר, כשקוראים את האותיות הקטנות בהקדמה, שהוא אפילו לא נסיך, אז מה זה שווה?), ויוצא להציל את אהובתו, כשיש לו רק שעה אחת לפני שהיא נישאת ליועץ המרושע.
נשמע מוכר? אל תדאגו, מספרים לי שבהמשך התפתח קצת דמיון אצל יוצרי הנסיך הפרסי, והמשחקים הבאים (שאפילו הפכו ברבות השנים לתלת מימד, ואחד חדש יוצא מיד) כורעים תחת נטל עלילה מפותלת, עשירה ובכלל לא קלישאתית. מצד שני, איך תשרוד הטכנופובית מצוייה את הגרסה הקדמונית ביותר של המשחק כדי שתגיע לכל אותן עלילות מפותחות ומפותלות? כמה פעמים אפשר להרוג נסיך לפני שהוא מורד ופורש? (אינסוף, מסתבר) ולמה הנסיכה לא מתחתנת עם המכשף, שהוא כל כך יותר מגניב?
מה כל כך קשה?
מה בעצם קשה כל כך בנסיך הפרסי? בסך הכל, מדובר במשחק הרפתקאות פשוט, עם סיפור פשוט וניווט פשוט ומקשי קיצור פשוטים שכל הטכנופובית תוכל ללמוד על המקלדת האישית שלה, בהנחה שלא פספסה תמידית ולחצה על קונטרול במקום על שיפט ובכך גזרה את גורלו של הנסיך שלה. מצד שני, גורלו של אותו נסיך, אם תשאלו אותי, נגזר הרבה לפני כן, מסיבה אחת פשוטה הוא מתנהג בצורה מאוד... ריאליסטית, בהיעדר הגדרה אחרת. מספרים לי שזה היה אחד מהדברים שהמשחק היה חדשני בהם מאוד, בזמנו כשאנשים רצים ועוצרים, התנופה תמיד לוקחת אותם קצת קדימה, כשהם קופצים הקפיצה לוקחת אותם מקסימום מטר-שניים לפנים, כשהם נתלים במשהו לוקח להם זמן למשוך עצמם למעלה, כשהם נופלים מגובה רב הם נפצעים, ולפעמים אפילו מתים, וכשהם לוקחים שיקוי הם מרגישים הרבה יותר טוב. אה, רגע.
בהתחלה זה היה די מגניב, אני מודה משחק דו-מימדי הכי ישן שרק אפשר שהדמות הראשית בו מציגה את אותם רפלקסים ופיזיקה של כל דמות במשחק מודרני. מצד שני, למי יש ראש לתכנן כל תנועה ותנועה, ועוד כשהשעון המלחיץ מתקתק לו לאחור תקתוקים רבי משמעות מעל ראשכם? ומילא אם זה היה רק לתכנן את התנועות, הבעיה הגדולה היתה הסביבה. לא ברור איך הנסיכה והסולטן שרדו עד היום כשהם חיים בארמון המתפורר הזה, מלכודת מוות אחת גדולה: קירות נופלים, רצפות מתפרקות ללא התראה, דוקרנים קטלניים עולים מהרצפה, שערי ברזל נסגרים בחבטות פתאומיות, והכי גרוע, בשום מקום אין מעלית! צריך לרדת באיזו היתלות טרזנית מקומה לקומה כשרוצים לרדת למטה, ולעיתים קרובות זה לא עובד. לא, בעצם, הכי גרוע היו השומרים של המכשף, שאני בטוחה שמשלמים להם יותר מדי. לא שלום, לא סליחה, לא מה אתה עושה כאן ומי שחרר אותך מהכלא. ישר תוקפים. ההקדמה אמנם הסבירה לי איך להשתמש בחרב, אבל לא משנה כמה לחצתי למעלה ולמטה, החרב המוחבאת לא קלטה את הרמז ונהרגתי. באיזשהו שלב הבנתי שכנראה אין לי חרב מוחבאת ואני צריכה להשיג אותה. נו, בטח, המשחק נקרא "הנסיך הפרסי". שפרסי יתן לכם משהו בחינם?
לא בשבילה
בעודי מתרסקת אל מותי דרך הלבנה הרופפת בפעם החמישית, פקדה אותי בשלב זה של המשחק הבנה מעמיקה לגבי ריאליזם. ההבנה היתה שמפריזים בערכו של הדבר הזה. כאילו, מי בכלל רוצה משחק ריאליסטי? לא אני. אם הייתי רוצה משחק ריאליסטי הייתי הולכת לשחק במאבק הסטודנטים בחברי הכנסת, לא במאבק של נסיך פרסי בארמון מלא מלכודות, סורגים, אבנים שבורות, מעברים סודיים ושכירי חרב עוטי טורבן.
בצר לי, אחרי שלא הצלחתי לעבור אפילו את השלב הראשון, התכוונתי להתנחם קצת עם ידידי הוותיק דיאבלו, ואז אחי התקשר וסיפר לי שהופכים את השד החביב עליי למשחק אנימציה תלת מימדי, עם דמויות מגניבות ואנושיות וריאליסטיות יותר. אולי הגיע הזמן להכריז על פרישה מוקדמת של הטכנופובית, לפחות לפני שהדמויות הריאליסטיות-נורא שלי יתחילו לדרוש תוספת סיכון.