מחלקה לא רעה

בעולם בו הגדרות של טוב ורע מטושטשות, ולכל אחד אמת משלו, המלחמות לא נערכות רק למען אידיאלים כמו הגנה על המולדת או הגנה על החלש, אלא גם – ויש שיאמרו בעיקר – מסיבות אישיות. והסיבות האלה יכולות להיראות בלתי-מוסריות בעליל, גם אם מדובר במישהו שנלחם בצד שלכם.

הגיבור של Battlefield: Bad Company, פרסטון מארלו, הוא חייל כזה בדיוק – חלק מצוות בן 4 אנשים שנמצאים במערכה צבאית של ארצות הברית במזרח אירופה. וכשהגיבורים רואים במקום שכירי חרב שמובילים משאיות של זהב, הם נוטשים את המלחמה למענה נשלחו, ויוצאים למלחמה משלהם – מלחמה שלא יודעת גבולות גיאוגרפיים, והתנאי היחיד לניצחון הוא גניבת הזהב הזה.

"באטלפילד: באד קומפני" הוא מסע בשטח לא מוכר עבור חברת DICE השוודית, מפתחת סדרת Battlefield לדורותיה. כותרי הסדרה הזו, רובם הושקו למחשב האישי בלבד, מעולם לא כללו עלילה קוהרנטית, פשוט כי הם לא היו צריכים אחת. המשחקיות שלהם תמיד התבססה על מצבים מרובי משתתפים, עם מפות גדולות בהן מפוזרים המון כלי נשק, רכב, טיס ושיט. הבחירה שלכם הייתה אם לשחק במפות האלה עם שחקנים אמיתיים דרך רשת מקומית או אינטרנט, או ללכת לשחק נגד בוטים מטומטמים יחסית.

המשחק החדש בסדרה מסמן לא רק את הגעתה לקונסולות הדור השביעי, אלא גם את הניסיון הראשון ליצור מערכה איכותית לשחקן יחיד, עם מפות ייחודיות שמותאמות לכך ודמויות טובות מספיק כדי לארח לכם חברה. וכאן מתגלה הרמאות של שם המשחק – החברה שלכם היא ממש לא רעה, יש שיאמרו כי היא דווקא די טובה.

יש 7 דמויות במשחק הזה, בסך הכל, ואף אחת מהן לא חפה מקלישאות. אבל הן מפצות על חוסר המקוריות באנושיות רבה, אפילו אם הקומיות של חלקן מוגזמת לעיתים. המשחק הזה אינו נטול הומור, אבל לא מדובר במשהו שיגרום לכם לצחוק בקול רם, אלא אולי ליהנות קצת יותר.

אבל גם כשיש דמויות, הן לא באמת העיקר במשחק הזה, אלא רק תירוץ לבצע משימות שונות שמפוזרות על שבע מפות ענקיות. לא תמיד כל שטח המפה פתוח בפניכם, בייחוד לא כשהמפתחים רוצים לאתגר אתכם עם מארב כזה או אחר, אבל בחלקים נרחבים מהמשחק תהיו שקועים באמצע של שטח עצום בגודלו כשבפניכם ברירה איך להגיע ליעד ומה לעשות כשאתם שם.

אחד דברים אותם אתם צריכים לדעת על המשחק הזה הוא שמנוע ה-Frostbite בו המשחק משתמש, יכול לא רק להציג נופי חוץ מרהיבים, אלא גם כולל מודל נזקים לכל דבר כמעט. ירי מדויק מפיל עצים, מרגמות יוצרות חורים בכבישים ובגשרים, והבניינים – אלה מתפרקים לחתיכות. אמנם אי אפשר להפיל בניינים שלמים, אבל תוכלו לרסק בהם כמעט כל קיר. הדבר אומר שלא האויבים שלכם, ולא אתם בעצמכם, יכולים לסמוך על שקי חול או קירות בתור מחסה, והקרבות הופכים הרבה יותר אקטיביים ומלאי התרוצצויות.

לעזרתכם מגיעים, כמו שאפשר לצפות ממשחקי באטלפילד, המון כלי נשק שונים, החל מאקדח, דרך רובה צלפים ועד לסמן לייזר שמאפשר לכם להפיל על האויב פצצה חכמה אותה ניתן לכוון במעופה. מעבר לכך, יש כאן גם כלי רכב מגוונים, מספר סירות ואפילו מסוק. אם זה לא מספיק, יש גם מספר כלים נייחים כמו עמדת ארטילריה. כל אלה פועלים בדיוק כפי שהייתם מצפים – השליטה בהם פשוטה ואפקטיבית מאוד.

אך אפילו עם הארסנל הגדול הזה, תמותו הרבה מאוד גם במערכה לשחקן היחיד. הסיבה, המעצבנת עד מאוד לכך, היא האינטליגנציה המלאכותית המזוייפת של האויבים שלכם. הם לא באמת אינטליגנטיים, אלה, סתם רמאים. רבים הם המצבים בהם האויבים, שלא באמת היו יכולים לראות אותי, החלו לירות לכיווני וגם פגעו בדיוק רב. במקרים אחרים, הם עמדו במקום בזמן שיריתי בחבריהם ולא חשבו אפילו להגיב באש.

כאילו בשביל לרמות בחזרה, הכניסו המפתחים לבאד קומפני שני מנגנונים לא אופייניים לכותרים כאלה. הראשון שבהם הוא מזרק פלא, אשר הופך נגיש בשתי לחיצות ומרפא את כל פצעיכם, עם מספר בלתי מוגבל של שימושים. המנגנון השני הוא תחיית המתים הפרטית שלכם. אם תמותו, כל מה שיקרה זה שתחזרו לנקודת השמירה האחרונה, כשההשלכות של הקרב נשמרות בשדה, ואתם לא נאלצים להתמודד עם האויבים שכבר הרגתם. אף אחד מהמנגנונים האלה לא מרגיש "נכון" למשחק הזה, אבל לפעמים קשה שלא להגיד תודה עליהם.

כשהמערכה לשחקן יחיד תסתיים אחרי 6-7 שעות משחק, לא צריך להרגיש מדוכאים, כי הכיף רק מתחיל. כבכל משחקי הסדרה, גם כאן יש השקעה מרשימה מאוד במצבים מקוונים. נכון לעכשיו, זמין לשחקנים רק מצב אחד בשם Gold Rush, בו 24 שחקנים מתחלקים ל-2 קבוצות ונלחמים על שני ארגזי זהב כשמטרתה של אחת הקבוצות היא לשמור עליהם ואילו הקבוצה השניה צריכה להשמידם.. בעתיד יגיע גם עדכון שיוסיף מצב מקוון חדש בו שתי קבוצות נלחמות על נקודות מפתח במפה, ואז החוויה תהיה עוד יותר מגוונת. עם זאת, אין כאן ממשק פיקודי כמו ב-BF2 או BF2142, אבל כזו היא ההתאמה לממשק הקונסולות

סטטיסטיקת הקרבות שלכם לא הולכת לאיבוד ברגע בו אתם עוזבים את השרת, אלא נשמרת ואף מוצגת באתר האינטרנט של המשחק. מעבר לכך, הניקוד אותו אתם צוברים מאפשר לכם לעלות בדרגות, ועם העלייה בדרגות מגיעה גם האפשרות "לפתוח" מספר כלי נשק חדשים לשימוש במשחקים המקוונים. כלי הנשק האלה אמנם נותנים יתרון בצבירת הנקודות, אך גם שחקנים חדשים - במיוחד כאלה שכבר שיחקו במערכה לשחקן יחיד, לא יתקשו למצוא את מקומם בקרב.

בסופו של יום, Battlefield: Bad Company מרגיש "פשוט" יותר מאחיו הגדולים למחשב האישי, אבל הוא המשחק הנכון בזמן הנכון לפלייסטיישן 3 – החוויה אותה מספק טרם נראתה על הקונסולה של סוני, ובאטלפילד מעביר אתה באופן מצוין – הן מבחינת גרפיקה והן מבחינת משחקיות - בייחוד בקרבות המקוונים.

אני לא יכול להמליץ על המשחק הזה למי שאוהב רק מערכות לשחקן יחיד – זו קצרה יחסית ולא באמת שווה את הסכום אותו תתבקשו לשלם על הכותר. אבל אם אתם לא נרתעים ממצבים מקוונים, ומוכנים לעבוד קצת כדי לקבל את כלי הנשק המגניבים ביותר, אורך החיים של Battlefield: Bad Company בשבילכם יכול להסתכם במאות שעות של הנאה צרופה.