נערת שום-מקום

"נערת שום-מקום" הוא קומיקס ישן, אפילו במונחים של קומיקסים ברשת. הפרק האחרון בו פורסם בשנת 2003. אבל מעצם היותו סיפור קטן ואישי, הוא רלוונטי מתמיד, ומהנה מתמיד לקרוא. האמנית היוצרת שמאחוריו, ג'סטין, בנתה לקומיקס אתר יפהפה למראה שלא התעדכן כבר כמעט שלוש שנים. אולי המקום, אם כן, להתחיל את הסקירה הזאת הוא באזהרה: "נערת שום-מקום" לא מסתיים בשום מקום. יש בו שני פרקים, כל אחד מהם בין ארבעים לחמישים עמודים, וזהו. מצד שני, הוא גם לא בדיוק משאיר אתכם תלויים בקליף-האנגר. הוא סיפור חיים אפיזודיאלי, וככזה, שום דבר בו לא ממש חסר.

אמני קומיקס רבים מספרים את סיפור חייהם הדפוקים (למעשה, נדמה לעיתים קרובות שזו אחת התימות הפופולריות ביותר בקומיקס ובספרות בכלל): אין להם עבודה, אין להם אישה, אין להם חברים ואין להם חיים. דווקא בגלל זה, כל קומיקס שמתגלה כסיפור-חיי-הדפוקים צריך להיות מיוחד ובעל ערך שיעשה אותו חדשני. במקום הזה, "נערת שום-מקום" מצליח להטעות אתכם יפה מאוד. יש בהתחלה שלו אווירה סוריאליסטית שמרמזת על סיפור פנטסיה אפלה, ובהמשך, כשהוא מתגלה כסיפור-חיי-הדפוקים רגיל וריאליסטי לגמרי, אתם כבר שבויים.

ובהחלט יש מה לאהוב. ג'יימי, נערת שום-מקום, היא סטודנטית צעירה בקולג', וסובלת כאמור ממקרה קשה של סיפור-חיי-הדפוקים, כולל כל התוספות: אין לה עבודה, אין לה כסף, היא לא ממש יודעת מה היא רוצה ללמוד, למשפחה שלה לא אכפת ממנה, יש לה רק חבר אחד בשם דניאל, שהיא לא מכירה אותו באמת ומסתובב איתה כנראה מתוך רחמים, היא לובשת בגדים שחורים ושומעת מוזיקת מטאל והיא לא תקשורתית ברמה שגורמת לצמח להיראות טוב. אבל בנקודה מסויימת, מתברר שג'יימי היא לא סתם עוד מתבגרת שלא עברה את התקופה הקשה בתיכון וממשיכה לרחם על עצמה. היא סובלת בגלל משקעי עבר רציניים. כשהיא מתפכחת סוף סוף ומבינה שאין לה אף חבר אמיתי אחד, היא מצליחה לבסוף לעשות החלטה ולשנות את חייה.

עד כאן הפרק הראשון. כאן, לרוע המזל, מתחילה העלילה המעניינת פחות. ג'יימי מוצאת עבודה, עוברת לגור אצל ידידים, הופכת למתכנתת, ומתחילה להתלבש פחות כמו דמות של ניל גיימן ויותר כמו סתם בוץ' חמודה. כל הדמויות הנשיות, אגב, נראות כמו בוצ'ות חמודות – האמנית של "נערת שום-מקום" שונאת לצייר שיער ארוך.

כשג'יימי משנה את חייה והם מתחילים להסתדר, הסיפור נעשה מעניין קצת פחות. כסיפור חיים, נחמד לעקוב אחריו רק כדי לגלות מה יקרה, אבל חוץ מהחיים הפשוטים של אישה צעירה, הרבה לא קורה. במהלך הפרק השני נעשה ניסיון להתחיל עלילה של מסתורין בסיפור, ואולי אפילו אלמנט רומנטי, אבל כל זה מגיע מאוחר מדי, ומעט מדי. הפרק הזה ניצל רק בזכות הקריינות המתוקה של ג'יימי, ובדיוק כשהוא מתחיל להיות מעניין, הוא נגמר. פרק שלישי כבר לא נכתב, וכנראה לא יכתב.

מה ששובה כל כך בקומיקס (ומן הסתם, גם הסיבה העקיפה לכך שהוא לא מתפרסם יותר), הוא העבודה העצומה שמתבצעת עליו. בפרק הראשון יש ארבעים עמודים, כולם בצבע, מצויירים עד לרמת הפרט הקטן ביותר בסגנון ייחודי ביותר (על פי האמנית, ג'סטין, שהיתה מועמדת לפרס אייזנר לקומיקס על יצירתה – כל הקומיקס מצוייר ביד עד לפרט האחרון ורק אז מעובדים במחשב). לכתוב קומיקס כמו "נערת שום-מקום" זה בערך כמו לכתוב ספר. אולי אפילו מדובר בהשקעה רבה יותר.

דווקא מהסיבה הזו, נקודת החולשה של "נערת שום מקום" היא העלילה. היא אמנם מרתקת, כתובה בצורה רגישה ומציירת דמויות מעניינות, אבל נראה שבמקומות רבים פשוט חסרה לאמנית איזו יד מכוונת של עורך אכזרי שיחתוך הרבה חלקים לא רלוונטיים בסיפור, או סתם יפנה אותה לכיוון המעניין יותר עבור הקוראים. ובכל זאת, יש ב"נערת שום-מקום" משהו מאוד אמיתי ונוגע, חשיפה ישירה ללא מסכות של הכאב והיאוש בחייהם של המוזרים, הדחויים והמנודים, של מקומות אפלים שכולנו חיינו בהם תקופה כזו אחרת, כשהרגשנו קצת כמו ג'יימי.