בלוגים שמוגים

אחת הבעיות שבכתיבת טור שבועי היא מהירות ההתייחסות לאירועים המתרחשים אחרי הטור שפורסם ולפני הטור הבא. הסיפור של [[סאווה טרנטייב]] עליו כתבתי בהרחבה מוקדם יותר השבוע מוכר לי, אבל למרבה הצער, עד כה לא יצא לי להתייחס לפרשה במסגרת טור זה. אני לא מעוניין לחזור על דברים שכבר כתבתי בנושא השבוע.

ירימו ידיים האנשים ששמעו את שמו של טרנטייב בטרם הפרסומים בוואלה! וב-Ynet. הדממה בקהל ברורה מאליה – לא מדובר בסיפור שקיבלת תפוצה רחבה מחוץ לבלוגיה הרוסית של LiveJournal. בשבועיים האחרונים ממשיכים הדיונים במשפטו של סאווה למלא את אתר הבלוגים הפופולארי. ואילו אצלנו, למעט הפוסטים של [[דורון ברקת]] ושגיא ב. אפשר לומר שמדובר בשממה מילולית כל עוד אין באותו השבוע דיון כלשהו בכנסת או התבטאות חריפה שמגיעה לכותרות העיתונות המודפסת. בכל העולם פועלים כוחות שונים המנסים לצנזר ולהשתיק את השיח ברשת. אם תשאלו אותי, הם יצליחו בסופו של דבר, אם לא יקומו הבלוגרים להלחם על זכותם לנהל שיחה חופשית. אבל, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך הטור, כלל לא בטוח שזה נמצא בראש סדר העדיפויות הקולקטיבי.

במשך למעלה משנה, אני כותב כאן טור אישי המוקדש לבלוגים ולכל אשר מסביבם ("שמוגים"). במהלך כל התקופה הזאת הייתי עד לשינויים רבים שחלו במושג הערטילאי "בלוגוספירה", שינויים מהירים בקצב שמוכתב מלמעלה ע"י האינטרנט. ככל שהזמן עובר, האינטרנט מרגישה הרבה פחות כרשת מחשבים ומתחילה, לפחות בעיני, להתנהג כיישות חיה – מעין נערה מתבגרת הנמצאת פעמים רבות בחייה במשברי זהות שונים. מן הבולטים שבהם הוא ללא ספק התווך בין צרכני התכנים לאלה שמייצרים ומספקים את התכנים הללו, תווך ההולך ונעשה דק מיום ליום.

אלי, המתקרא בשם "השדון האגדי" מספר כי הוא מרגיש בדעיכתם של הבלוגים בתקופה האחרונה. פעם היינו מקבלים את המידע שלנו מן הרדיו ומן העיתון, מאוחר יותר באמצעות הטלויזיה, ואז באמצעות פורטלים חדשותיים באינטרנט. לאחר מכן הגיע תור הזהב של הבלוגים, ואילו עתה נדמה שהקצב רק נהיה יותר ויותר מהיר מרגע לרגע. בלוג כבר לא מספיק טוב, ולא מספיק מהיר – השיחה באמצעות הבלוג שייכת לאתמול ואילו היום יש לנו את היכולת לספר דברים תחת מגבלה של 140 תווים בטוויטר, או באמצעות שינוי הסטטוס שלנו בפייסבוק.

יכול להיות שמדובר בכיוון נכון אליו נושבות הרוחות, אך מנגד, בהחלט ייתכן שהאירועים הללו הם שיגרמו לבלוגים להיות הבועה של תחילת המאה, מתישהו בעתיד כאשר ישכחו. יכול גם להיות שכל הפעילויות הללו הן אבולוציה בלתי נמנעת, ואף שהם אינם דומים למה שאנחנו מורגלים אליו, זהו הכיוון אליו הבלוגינג הולך עתה, ועוד זמן לא רב, לזה יקראו בלוגינג ולא למה שאנחנו עושים כיום.

קשה לי לאמוד את מספר האנשים החיים בישראל ששמעו על [[סרגיי לוקיינינקו]]. האוכלוסיה שאינה דוברת רוסית, שמעה עליו ככל הנראה רק בזכות הסרט [[משמר הלילה]] המבוסס על סיפורו, ואילו חלק מדוברי הרוסית מכירים את ספריו האחרים. עד לפני שלושה ימים הוא עוד כתב בבלוג שהתאחסן באתר LiveJournal תחת הכינוי "דוקטור ליבסי" (רופא האונייה בספרו של ר. ל. סטיבנסון – אי המטמון). באחד הפוסטים האחרונים שטח לוקייניקו תגובה אמוציונלית בדבר מותו של ילד רוסי שאומץ ע"י משפחה אמריקנית ,אשר נחנק למוות כאשר נשכח ברכבו של אביו המאמץ, וטען שאילו היה מדובר בילד אמריקאי, הדבר לא היה קורה. מרבית המגיבים בבלוג לא מיהרו להסכים עם הדברים, ובעקבות כך, החליט לוקייניקו להפסיק לכתוב.

לא פעם יצא ללוקייניקו לכתוב בבלוג שלו דברים שעוררו דיונים עמוקים ואי הסכמה גורפת עם דבריו. אך הפעם, הוא טוען שהגיעו מים עד נפש, והוא לא מסוגל להמשיך לכתוב כאשר הוא נתקל בתגובות כה מנותקות לדעתו. הבלוג הוא שיחה, ומקריאת עמודי התגובות הרבים לפוסט המדובר, יצא לחשוב על האם עלינו לקבוע בשיחה שאנו מנהלים באמצעות הבלוג, את אותם הגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו בשיחה פנים מול פנים? המילה הכתובה יכולה לפגוע לא פחות, ולעיתים אף יותר מן הנאמר בעל-פה. מערכת היחסים בין הבלוגר לקוראיו ומגיביו היא מערכת שברירית ולעיתים כל-כך קל לפגוע באדם, גם אם מעולם לא הייתה שום כוונה לעשות כך.